יש ב"מומיה" רגעים כל כך דביליים שבזכותם אולי יהפוך לקאלט

"ברוכים הבאים לעולם של אלים ומפלצות" מכריז ראסל קרואו באוזניי טום קרוז, ומשיק חגיגית את סדרת היקום האפל ("דארק יוניברס") של אולפני יוניברסל. כבר בלוגו הפתיחה המפורסם שמקדים את תחילת הסרט, כדור הארץ משלים סיבוב אחד יותר מהרגיל, וחושף בפנינו את צידו החשוך ואת המותג החדש. אולפנים אחרים כבר השתלטו על סדרות קומיקס מפורסמות ושאבו מתוכן "יקומים", כלומר שלל גיבורים שכל אחד מהם מחזיק סדרת סרטים משל עצמו, אך גם מצטלב עם קווי עלילה של גיבורים מקבילים, ולפעמים כולם חוברים יחד ל"אירוע קולנועי" מיוחד, כגון "הנוקמים" או "ליגת הצדק". מה יעשו אולפני יוניברסל לאחר שחטפו להם את כל לובשי הגלימות? ינערו את האבק מעל ארונות הקבורה שבמרתפיהם ויקימו לתחייה את האייקונים שהיו לכוכביהם הזוהרים ביותר לפני כשמונים שנה. בתקופת השפל הגדול, כשהקהל חש חרדה וכעס והיה נכון להזדהות עם גיבורים מרושעים ואנטי ממסדיים, בראו ביוניברסל את "סרט המפלצות" ברצף סרטי אימה קלאסיים בשחור לבן שמוכרים עד היום, והצמידו פנים לדמויות ספרותיות כמו דרקולה, פרנקנשטיין, איש הזאב, המומיה (הזכר), וחברים נוספים. ההצלחה הייתה אדירה, ואפשר לומר שמרגע זה תפסה הוליווד את המושכות של ז'אנר האימה שלפני כן היו בידי האירופאים.

עוד ברשת תרבות ובידור:

"טודו בום" הוא ה"גאנגאם סטייל" של ישראל

הפרקים החדשים של "משחקי הכס" יהיו ארוכים מהרגיל

הסלבס מגיעים ליום הולדת של ניקול ראידמן

אי אפשר לקרוא לסדרת ה"דארק יוניברס" רימייקים, כי אם לשפוט לפי הפרק הראשון בה, "המומיה" בגרסת 2017, מלבד השם האיקוני והצמרמורת שנקשרת בו, אין קשר לסרטים מהמאה הקודמת, שבין כה שייכים לעידן אחר שקשה לתרגם לימינו.

אז בסיפור החדש קרוז מגלם את ניל, לוחם סיירת סורר שמפטרל בעיראק ועל הדרך בוזז עתיקות. לא ברור איך היחידה מסכימה להחזיק בשורותיה חייל כזה, שכל מפקד היה ממנה את אלאור אזריה לחניך תורן לפניו, אבל איש בכוח לא ממש מתרגש מזה שהרפתקה כושלת, שהפקוד יצא אליה על דעת עצמו ותחת שקר, מאלצת כוח אווירי להפגיז כפר, במתקפה שבטח עולה המון כסף ואולי גם גובה חיים. כשהאבק מתפזר מתברר כי ההפגזה חשפה במעמקי האדמה קבר עתיק ובו סרקופג של נסיכה מצרית קדומה, אמנט (סופיה בוטלה האלג'יראית), שכרתה ברית עם אל מרושע, ורק מחכה לרגע שבו מישהו ישחרר אותה כדי שתוכל להשלים את טקס הפולחן.

חוסר ההיגיון נשמר בסרט לכל אורכו. לפעמים אפילו הדמויות תוהות בקול מה קורה סביבן. "מה עושה קבר מצרי בלב עיראק?", "איך זה שבאת להזהיר אותי אם לפני רגע ניסית להרוג אותי?", אלה רגעים שבהם לפחות מישהו נותן את הדעת על הבלבול, אך יש אינספור חורים אחרים בעלילה שפשוט מתעלמים מהם. מרגע שניל שחרר את המומיה הוא הופך מקולל ונתון לשליטתה, אך לפעמים היא מסוגלת להפעיל אותו כמריונטה, ולפעמים לא, ולא ברור למה. כשהוא נתקף חזיונות הוא חושד תחילה שמדובר בתופעת לוואי של חשיפה לחומר כימי, אך יותר סביר כי מי ששאפו מנת יתר של אדי כספית הם התסריטאים.

גם הבימוי של אלכס קורצמן, שלאורך רוב הקריירה שלו כתב סרטי אקשן, אינו מסייע. גם אם פה ושם יש שוט מרשים, בעיקר כאלה שמערבים כלי רכב כלשהו שמסתחרר במהירות סביב קרוז, הוא לא מצליח להחליט איזה אופי הוא רוצה לקבוע – האם אנחנו בסרט מפלצות כמו בקלאסיקות של יוניברסל? אולי בסרט הרפתקאות ארכיאולוגי סטייל אינדיאנה ג'ונס? או שמא בפרק ב"משימה בלתי אפשרית" שתובל באקסטרה גופות מרקיבות?

אם צפיתם בסרט האימה הקומי המבריק "זאב אמריקני בלונדון" לא תתקשו לזהות מאיפה הגיעה ההשראה לדמות החבר של הגיבור (ג'ייק ג'ונסון) שנפגע בידי חיה ומאותה נקודה ממשיך ללוות את ההתרחשויות בסרט כמת-חי. אך ההשוואה המתבקשת רק מצביעה על המרחק הרב שבין קורצמן לבמאי אימה מוערך וממזרי כג'ון לנדיס.

גם בהשוואות לדמויות הקולנועיות המיתולוגית מהמאה העשרים יוצא הסרט נפסד. איקוני האימה הקלאסיים גילמו בתוכם את הפיתוי האסור, ועוררו בנשים שנפלו בדרכם יחסי משיכה-דחייה. דרקולה, לדוגמה, הוא רוזן שרמנטי עם גינונים של אציל אירופאי, ואיש הזאב הוא הגבר החייתי והפראי. אלא שהנסיכה-מומיה השואבת חיים מקורבנותיה בנשיקה דביקה, גם אם היא מסתובבת עירומה בכמה סצנות פלאשבקים מהארמון, לא מעוררת את אותו להט בקרב הצופים בגלגולה כגוויה חיוורת, מרקיבה ומקועקעת. מול הפתיינית המרושעת, אגב, ניצבת ארכיאולוגית בלונדינית תכולת עיניים, אך האופן המשעמם שבו אנאבל ווליס מגלמת אותה לא הופך אותה ליותר אהודה. גם העאלק מתח מיני בינה לבין ניל לא מתרומם.

ראסל קרואו מגיח בהופעה שבעיקר נועדה להכין את הקרקע לסרטים הבאים, אך לא ברור מדוע השחקן שנולד שנתיים אחרי טום קרוז פונה אליו כ"בחור צעיר"? אולי זה משום שהמומיה האמיתית בסרט היא קרוז, שבגיל 54 עדיין שש לסצנות ערום ונראה צעיר בהמון מגילו הביולוגי. באיזה מקרר עם פורמלין שומרים אותו בין טייק לטייק?!

הצד החיובי הוא שיש בסרט רגעים כה דביליים שייתכן כי תצמח ממנו תופעת קאלט. למשל כשקרוז מתאמץ לנהל דיאלוג עם מפלצת שמבקשת לחסל אותו, תוך כדי שהיא מדגדגת אותו בבטן. אבל זה לא מספיק. "המומיה" בעיקר מותיר את התחושה כי היה עדיף שלא להפריע את מנוחתה של הדמות, ולהותיר אותה לישון בשקט.