"ספליט" מצליח להשיב למ. נייט שאמאלאן את הכבוד האבוד

עד הסרט הזה, היה נדמה שהבמאי של "החוש השישי" איבד את החוש שלו לסרט אימה. עבר הרבה זמן מאז שהסרט ההוא עם ברוס וויליס החזיר לז'אנר האימה העל טבעית את כבודה לקראת סוף המילניום. אלא שבינתיים, הבמאי עם החיבה לטוויסטים בעלילה רק הלך והדרדר. סרטו החדש, "ספליט", שיש בו משהו שמזכיר את יצירתו הגדולה ביותר, אולי יעלה אותו שוב על המסלול הנכון. גם אם לא, יוכל להסתפק בסרט הקטן והמתוחכם הזה כהישג בפני עצמו.

הוא ניגש מיד לעניין, כלומר, לפחד – בפתיחת הסרט עולות שלוש תיכוניסטיות לרכבו של אביה של אחת מהן, בדרכן הביתה. ברגע נדיר שבו הן מרימות את הראש ממסך הסמארטפון, מתברר כי האיש שהתיישב במושב הנהג אינו האבא. רגע אחר כך הן מוצאות עצמן נעולות במרתף, לקראת טקס פולחן מסתורי שבו הן ישמשו כמנה העיקרית.
ליהוקן של שלוש שחקניות שמגרדות את העשרים מלמטה, אך נראות כקטינות שמי הקולר בחצר בית הספר עוד לא יבשו על שפתיהן, תורם לאספקט המטריד. הן משדרות צעירות ופגיעות יותר מה"פיינל גירלז" הסטנדרטיות. אפילו "הפריקית של השכבה" (אנייה טיילר ג'וי) שהצטרפה להסעה במקרה, מתנהגת באפאטיות לא ברורה, ורדופה בפלאשבקים מהילדות. אז ההעמקה היחסית בדמותה אמנם רומזת על מי מהבנות כדאי לשים את הז'יטונים, ובכל זאת, מדובר בסרט ששומר על מתח גבוה לכל אורכו.

משום שהנערות הן אמנם הפרוטגוניסטיות בתסריט, אך מי שבמרכזו של "ספליט" הוא מי שכלא אותן, או יותר נכון, השחקן שמגלם אותם. זו לא שגיאת הקלדה, הוא מגלם "אותם". שמונה, ליתר דיוק. שמונה מתוך עשרים ושלושה בני אדם שונים שכלואים בראשו של קווין המסכן, שנפשו התרסקה לרסיסים והוא סובל מפיצול אישיות חמור.
שמאלאן משתדל להימנע מהחטא הנפוץ של סרטי אימה, שמציגים פגועי נפש כסכנה אלימה לסביבה, והוא מדגיש את הטרגדיה של קווין, שחלקים ממנו מבקשים להינצל ומשתפים פעולה עם הטיפול הפסיכולוגי של ד"ר פלטשר (בטי באקלי הותיקה).

מצבו של הילד מ"החוש השישי" בהחלט היה משתפר לו היה פונה לד"ר פלטשר, עוף מוזר שמחקריה חותרים להכרה בעל טבעי. אך על אף שהראש שלה פתוח יותר, האם היא מצליחה לראות נכונה את מה שקורה בעיניו של המטופל שיושב כרגע על הספה בקליניקה שלה?
כך, לדוגמה, במהלך אחת השיחות (ויש בסרט הקאמרי הזה הרבה שיחות), היא תופסת שאחת מהאישיויות של קווין מתחזה לאחרת. זהו רגע נהדר, שמדגים את הטור דה פורס של משחק שעושה כאן ג'יימס מק'אבוי. הוא מזגזג בין אישיויות, תכונות אופי, גילאים ומגדרים. מגלם ישות אחת שמתחזה לאחרת, או מתמזגת עם אחרת, או מנהל דיאלוג עם כמה אחרות. הוא שומר על אמינות ומחליק בטבעיות בכל טרנספורמציה.

ברור, זה מסוג התפקידים שמרימים להנחתה לשחקני אופי, שיסתערו על ההזדמנות להשתעשע במגרש המשחקים של דמות אחת עם כל כך הרבה פנים. אך זה לא אומר בהכרח שכל שחקן מסוגל לעמוד במשימה. בדרך כלל שחקן אחד שמשתעשע בגילום דמויות רבות אופייני יותר לקומדיות, מ"ד"ר סטריינג'לאב" ועד "גולדממבר", בין היתר משום שזה מתקבל הרבה יותר טוב כשלא נדרש לספק מניעים פנימיים וכמה רבדים לכל אחת ואחת מהדמויות. אך במותחן הפסיכולוגי הזה, מק'אבוי עושה זאת כמעט ללא שום דופי.

לסיום, פסקה על סוף הסרט. למרבה ההפתעה, דווקא מי שיגיע עם ציפיות למה שיעולל הפעם "אשף הטוויסטים" אולי ירגיש חוסר סיפוק מסוים מהסוף הדי רגיל, שקושר את הקצוות הפרומים במערכה האחרונה. אולי בגלל זה שאמלאן מוסיף סצנת אפילוג מתחכמת שלא תוסיף דבר לרוב הקהל, שכנראה פספס או לא זוכר את עבודותיו המוקדמות. האם שמאלאן הבין שהמוניטין שהוא צריך לרדוף אחריו הוא של "במאי מוצלח" ולא בהכרח של "אמן טוויסטים"?

עוד ברשת סלבס:

בחנו את עצמכם: מי מ"משחקי הכס" כבר מת ומי עדיין חי?

צפו בפרסומות הכי חמות של הסופרבול

ביקורת סרט: "אור ירח" הוא יצירה מרגשת ומטלטלת