"לשיר": גרסת אנימציה נאיבית לפריים טיים

הסרט המצוייר לא מצליח לייצר אמירה חכמה או ביקורתית על תרבות הריאלטי

זמן צפייה: 02:48
מרגישים שכל מה שהטלוויזיה מציעה לכם בזמן האחרון זה ריאליטי של תחרויות כישרונות, ורוצים להתאוורר עם איזה סרט טוב על המסך הגדול בקולנוע? אז הגעתם למקום הלא נכון, כי ב"לשיר" תקבלו גרסת אנימציה נאיבית לפריים טיים. באסטר מון (בקולו של מת'יו מקונוהי) הוא מפיק ואמרגן כושל, מעין "דני רוז האיש מברודווי" של עולם החי, שהתיאטרון שבבעלותו שקוע בחובות. הוא זומם להיחלץ מהמשבר באמצעות נטישת המחזות האמנותיים לטובת מגנט הרייטינג העכשווי - תחרות שירה. תקרית המערבת בין מזכירה סנילית, עין מזכוכית ומאוורר גורמת לכך שהשמועה על פרס כספי ענק שמובטח לזוכה, אך אינו באמת קיים, מתפשטת בכל העיר.
באסטר הקואלה. הכי חמוד שיש
באסטר הקואלה. הכי חמוד שיש
כידוע לכל, קול נעים זה טוב ויפה, אבל צריך גם סיפור אישי מרגש, ולכן כל דמות שמצטרפת למופע הכישרונות מתמודדת עם בעיה משלה. אחרי שמוקדם יותר השנה ראינו את "זוטרופוליס" המעולה, שבו עולם עם חוקיות ברורה שמנצלת היטב את תכונות האופי הייחודיות של כל זן וגזע כדי לבנות דמות מתאימה, כאן הבחירה בחיה לא תמיד מנומקת. ברור, הבחור שרק רוצה לשיר אך אביו מייעדו להצטרף לכנופיית פשע יעוצב כמו גורילה (בקולו של טארון אגרטון, הזכור מקינגסמן), והפנקיסטית (סקרלט ג'והנסון) היא דורבנית קוצנית. אבל מדוע האמרגן הוא דווקא דוב קואלה? רק כי זו חיה חמודה לאללה? ומדוע עקרת הבית המשועממת (ריס וויתרספון) היא בהכרח חזירה? אגב, משונה לחלק שבחים למחלקת עיצוב התלבושות דווקא בסרט מונפש, אבל חולצת הכפתורים הורודה שלה פשוט עושה את הדמות ומעבירה בדיוק את הטיפוס ואת מלוא חיי השגרה הפרברית השוחקים שלה.
''ואני רק רציתי לשיר'' ג'וני הגורילה
''ואני רק רציתי לשיר'' ג'וני הגורילה
למה דווקא חזירה? רוזיטה
למה דווקא חזירה? רוזיטה
עוד בנבחרת עכבר שתופס מעצמו מינימום סינטרה אבל מקבץ נדבות (סת' מקפארלן), ופילה עם פחד במה (הזמרת הצעירה טורי קלי). יש עוד כוכבים אהובים, בהם ג'ון סי. ריילי וג'ניפר סונדרס, ברשימת המדבבים שנבחרו בליהוק מושלם, וחלקם אף שרים בעצמם. הפסקול דחוס בלהיטי ענק, שהתקציב שבטח נדרש עבור השימוש בהם היה מאפשר להפיק עוד סרט ישראלי - מהביטלס ודיוויד בואי ועד טיילור סוויפט וניקי מינאז'. רובם, אגב, לא מושרים בידי הדמויות, על אף שמדובר במחזמר, אלא פשוט מתנגנים ברקע הסצנות. לצד קלאסיקות רוק יש הרבה להיטי פופ מהשנים האחרונות, שהצופים הקטנים בוודאי יכירו.
עכבר שחושב שהוא סינטרה. מייק
עכבר שחושב שהוא סינטרה. מייק
גארת ג'נינגס הבריטי (מדריך הטרמפיסט לגלקסיה) מופקד על הבימוי היצירתי, ומעצב את הסצנות שמתרחשות על קרשי הבמה באותה תנופה שבה הוא מביים מרדפי מכוניות. אך ג'נינגס גם כתב את התסריט, ודווקא כאן יש בעיה. כי על אף שמדובר בסרט קומי, שלא חסרות בו בדיחות מצחיקות, הוא אינו ממש פרודיה על תחרויות הכישרונות. לא רק שאין אפילו שמץ של ביקורת, יש הערצה גדולה. לא משנה איזו צרה יש לכל דמות, כל הבעיות נפתרות ברגע שחברי הנבחרת נעשים לכוכבים ושרים מול הקהל באור הזרקורים. (זה לא ספויילר, אנחנו מדברים על סרט בכיכובו של דב קואלה מדבר. באמת חשבתם שלא יהיה סוף שמח?). רחוק מלהיות המסר הערכי של השנה. יותר מזה, זהו אמנם מופע בימתי, אך הבכורה החגיגית שלו מצליחה כי היא משודרת בטלוויזיה, ועוד כאילו כדי לזרות מלח על הפצעים – היא משודרת מחורבות תיאטרון שקרס. אם הקולנוע ימשיך ללכת בעקבות הסרט הזה, הוא עלול לגמור כמו התיאטרון של באסטר.
sing_pic-2
צילום: שלא נגמור כמו התאטרון של באסטר
  עוד ברשת סלבס פרסום ראשון: הרומן הסודי של כוכבי תאג"ד הרגעים הלוהטים של דיירת האח הגדול תאלין אבו חנא רוב קרדישאן ובלאק צ'יינה נפרדים