"לה לה לנד": באז האוסקרים לא מוצדק

כשמיה (אמה סטון) הייתה ילדה, דודתה השחקנית לקחה אותה לקולנוע, והיא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות. אז היא מתרוצצת בין אודישנים, ובינתיים עובדת בבית קפה. סבסטיאן הפסנתרן (ריאן גוסלינג) אובססיבי לג'אז, ומתקשה להחזיק מעמד בכל עבודה שדורשת ממנו לנגן גם סגנונות אחרים. הוא מתכנן לפתוח מועדון שישיב לג'אז את היוקרה שאבדה לו, ובינתיים מחלטר.

דמיאן שאזל הוא במאי שפרץ כאנדרדוג של האוסקר בשנה שעברה. הוא מטורף על ג'אז ועל קולנוע, ולאחר ששילב ביניהם בהצלחה כבירה ב"וויפלאש", שהוביל לחמש מועמדויות לפרסי האקדמיה, הוא עבר להגשים חלום נוסף, ולהתנסות במחזמר מהסוג שראה פעם בקולנוע, והבין שגם הוא רוצה לעשות.

"לה לה לנד" נפתח בלוגו אנכרוניסטי המבשר שהוא מוקרן בשיטת הסינמסקופ, וכתוביות הפתיחה מעוצבות גם הן בפונטים ארכאיים שנועדו להחזיר אותנו לימים תמימים יותר. אחרי הקישוטים האלה מתחיל הנאמבר הראשון, בשוט ארוך ומלהיב שבו המצלמה סוקרת פקק תנועה ענק, בזמן שהנהגים נוטשים את מכוניותיהם וחוגגים את ימי הקיץ. בניגוד למחזות הזמר הקלאסיים שאליהם הסרט עורג, שצולמו על במות הענק באולפנים ונראו לפעמים כמו תיעוד של מופע מחול, לאורך הקטעים בסרט המצלמה נעה ללא הרף, ויחד עם העריכה והתאורה סוחפת את השחקנים המפזזים.
מאוד מתחשק לעודד את הניסיון של שאזל להחיות את מסורת מחזות הזמר העליזים של פעם בעידן ציני שבו אף אחד כבר לא משתמש במילה "עליז" לתיאור שמחה ועליצות. במבחן התוצאה, יותר קשה לעשות זאת.
בהשוואה לסרטים כמו "הארטיסט", שהתחזו להפקות מתקופות אחרות כדי לרענן ולבחון אותן בשנינות, ב"לה לה לנד" יותר מדי מהמחוות האהובות לסרטים הקלאסיים נותרות ברמת החיקוי הצורני. בסדר, אז כיף להתנתק מהמציאות ולנצל את האפשרויות הקסומות של עולם הקולנוע, בו הכול יכול לקרות. שהרי אם במיוזיקל מותר לעצור פתאום ולהתחיל לשיר ולרקוד, הגיוני באותה מידה לקפוץ ולרחף באוויר, אז למה לא לעשות זאת? אז עושים, כי אפשר. הבעיה היא שאין ממש מעבר לזה. לכן אחר כך שוכחים מהקסם, ושוב ושוב הסרט מחליף סגנון.

אחרי אקספוזיציה שכוללת צרור קריצות נוספות – פה דירת שותפות של וונאבי-שחקניות המכוסה בפוסטרים של סרטים קלאסיים, ושם טיול על פני סטים במגרש החנייה של האולפן – הדגש עובר מן המחזמר אל הקומדיה הרומנטית, ומתמקד במערכת היחסים בין סבסטיאן למיה כשהסרט מחולק לפרקים בהם סיפור האהבה המלבלב מקביל אל מחזור הטבע על פני עונות השנה.

שאזל, שגם כתב את התסריט, שוב עוסק באמנים במרדף לממש את התשוקה שלהם, או את החלומות שהאכילה אותם תעשיית הזוהר ב-LA. אך אל מול הסיוט הקודר של "וויפלאש" יש הפעם פנטזיה מתוקה בצבעי פסטל. אלא שלמרות כל החן, העלילה חיוורת, הרומן צפוי, ומרגיש כאילו כבר צפינו בו פעם, באיזה סרט ישן.

חוץ מזה, גוסלינג הוא אולי השחקן הכי לוהט בעולם כרגע, אבל בכל הנוגע לריקודים, הוא יכול רק לאכול את האבק שג'ין קלי המנוח פיזר בקטעי הסטפס הוירטואוזים שלו. ולא משנה כמה עמודי תאורה כמו ההוא מ"שיר אשיר בגשם" יתקעו כתפאורה. הוא לא עובר כרקדן, אלא כשחקן שלמד לרקוד. סטון, לעומתו, מתנועעת בחן. אלא שגם מבחינת היכולות הווקאליות, ספק אם מי מהשופטים בדה ווייס יטרח לסובב לעברם את הכורסא.
כדי לחזק את הפן הזה, המוזיקאי ג'ון לג'נד מופיע כחבר שמציע לסבסטיאן הזדמנות עסקית מפתה. ואם כבר תפקידי אורח, אז גם ג'יי קיי סימונס מ"וויפלאש" מגיח בג'סטה לחבר הבמאי שסידר לו אוסקר.

בסך הכול זהו סרט חביב, מושלם לדייטים, אבל לא יותר מזה. בטח שלא מצדיק את באזז האוסקר הנפוח וההשתפכויות שנשמעו מצד המבקרים בחו"ל. קצת חיים בלה לה לנד.