"חטאים" של אבי נשר היא יצירה נוסטלגית מענגת

בסרטו החדש "חטאים" הבמאי אבי נשר שוב מפליג אחורה בזמן, הפעם אל שנת 1977, שלוחצת לכם חזק על בלוטות הנוסטלגיה. יש טלוויזיות מרובעות ושמנות שמרצדות בשחור לבן, דיאלוגים שכוללים אזכורים לפסטיבל סן רמו, ופוסטרים של "שגעון המוזיקה" המרוחים על לוחות המודעות. רק שעבור הגיבורות כאן בישראל "החיים זה לא טרבולטה", כפי שכתב אסי דיין בסוף אותו עשור.

כי כמו ב"פעם הייתי" (2010), גם פה יש דמויות מצולקות, פיזית ונפשית, מטראומות מחייהן הישנים, מעולמן שחרב בשואה. הסודות האפלים והממאירים שהודחקו עמוק לא רק שאינם נעלמים, הם מכרסמים בגוף, ואף חוזרים לרדוף את הדור השני. הסרט נפתח בקונצרט חגיגי של מקהלה ישראלית על אדמת גרמניה, בתומו ניגשת מקומית מבוגרת אל זמרת צעירה, לופתת את זרועה, ומתפרצת לעברה בזעם.  גויה ענודת צלב שמטיחה האשמות ביהודיה על פשע נוראי שאירע בזמן מלחמת העולם השנייה? היפוך התפקידים הזה הופך את עולמה של ספי (ג'וי ריגר). כשהיא משתפת את אחותה המרדנית ננה (נלי תגר, בעוד הופעה מצוינת) במקרה, הן יוצאות להתחקות אחר עברו של אביהן הקשוח, ד"ר ברוך מילך (דורון תבורי).

הסיפור נכתב בהשראת חייה האמיתיים של המלחינה אלה מילך-שריף, שבמציאות ניהלה במשך שנים מאבק להשבת היומן שניהל אביה ונטמן בארכיון בפולין, הוציאה אותו לאור ואף עיבדה אותו ליצירה מוזיקלית, שכמובן מבוצעת בשיאו של הסרט. בתסריט היא ואחותה, מבקרת התרבות שוש אביגל ז"ל, קיבלו את השמות הגבריים יוספה ואהרונה, מידי אב שמסביר לפציינטית בהיריון מדוע "גם אם יש רק בנות זה לא נורא". הן נאבקות על מקומן גם מול מדריכים ועורכים סקסיסטיים ומתנשאים, ובנוסף בודקות האם הפסוק המפורסם לגבי השלכות הבוסר שאכלו האבות על  שיני בניהם, חל גם על מצבן הדנטלי של הבנות.

עוד ראוי לציין את יבגניה דודינה, שממשיכה שנה מוצלחת מאין כמותה של תפקידים נהדרים ("שבוע ויום" ו"אנה" הקצר) ומביאה את הסרט לשיא רגשי במונולוג של האם, וכן את הופעתם של השחקנים הפולנים רפאל סטצ'וביאק וקטרז'ינה גנייבקובסקה.  יש משהו מפוספס בפיתוח הדמות שמגלם תום אבני ומבוססת על עמוס גפן המנוח, בעלה של אביגל, מי שיהפוך לאחד מסנדקי תרבות המד"ב בישראל, אך בינתיים עורך את הצהובון הסנסציוני "בול", שלידו גיליון של "פנאי פלוס" נראה כמו מועמד לגיטימי לפרס ביאליק לספרות יפה. הוא נדמה כטיפוס הרבה יותר צבעוני ומעניין מכפי שמצטייר פה.

אבל נשר שומר על העשייה המיומנת שהפכה אותו ליקיר הסינמה סיטי. גם הפעם הוא מנפק סרט מהוקצע לקהל רחב, עם תעלומה מותחת, נושאים "כבדים" שיטענו את הסרט בסוגיות משמעותיות, אך גם הומור, ליהוק של הצעירות והנכונות, וכרגיל אצלו יש גם ציצים. דווקא מי שנראה שפחות תתחבר למיינסטרים הבורגני הזה היא העיתונאית הלוחמנית אהרונה. נמתין בסקרנות לביקורת שלה ב"בול".