"הסרבן" של מל גיבסון מזעזע לטובה

אחרי "צלף אמריקאי" של קלינט איסטוווד מ-2014 המספר את סיפורו של צלף יחידת אריות הים כריס קייל שהפך לאגדה ו"לא נשבר" של אנג'ילנה ג'ולי מאותה שנה שבמרכזו סיפור חייו של לואי זמפריני, אתלט אולימפי וקצין בחיל האוויר האמריקאי שנפל בשבי היפני, מגיע ה"סרבן" של מל גיבסון. בדומה לקודמיו, הסרבן הוא סרט מלחמה אמריקאי המבוסס על סיפור אמיתי של חייל יוצא דופן. גיבורו הוא דזמונד דוס (המגולם על ידי אנדרו גארפילד, "ספיידרמן המופלא"), החייל האמריקאי היחיד בהיסטוריה שלחם במערכה צבאית ללא נשק כחובש קרבי. דוס רצה לקחת חלק במלחמה אך התנגד לשימוש בנשק ומכאן שמו של הסרט בישראל- הסרבן.

האהבה ההוליוודית לז'אנר המלחמה היא ברורה. האמריקאים גאים באומה שלהם, הם גיבורים בעיני עצמם ועל זה אף אחד לא יכול להתווכח. וכך יוצאים במרווח זמן קצר יחסית, שלושה סרטי מלחמה הרואיים שכל אחד מהם הוא שיר הלל לחייל מפורסם מההיסטוריה האמריקאית. הרי הצבא האמריקאי הוא הצבא המוסרי בעולם (עקפו אותנו בסיבוב) ובמקרה של "הסרבן" האויבים היפנים הם המפלצות, הרוע מוחלט, גוש חסר פנים של רוצחים חסרי רחמים. במלחמת העולם השנייה ברור לכולם מי הם החבר'ה הטובים אז התמונה פחות או יותר תואמת למציאות. אבל מעניין מה היה קורה אם היה כזה דבר קולנוע אינדיאני. כנראה שאף פעם לא נדע.

מתחיל חלש, אבל משתפר ומשתפר

חלקו הראשון של הסרט בו דזמונד ודורותי מתאהבים מלא ברגעים מגוחכים ומלאי קיטש. לא בטוח אם זה גארפילד או הטקסט, אבל דמותו של דוס מביכה בשלב הזה של הסרט וניסיונות החיזור שלו אחר דורותי היפה גורמים לאי נוחות לא מכוונת.

עם זאת, אני חייב לציין לטובה את השחקנית שמגלמת את דורותי - תרזה פלאמר. הייתם מאמינים שהשחקנית היפהפייה חגגה בפברואר השנה את יום ההולדת ה-30 שלה?  מאחורי פאלמר האוסטרלית בעלת המראה הצעיר ושובה הלב פילמוגרפיה ארוכה למדי של סרטים, נאמר בינוניים.  כעת סוף סוף היא זוכה לתפקיד הראוי לה. כשהיא נכנסת לנעליים של מושא אהבתו של דזמונד, הוא לא היחיד שיתאהב. היא מצליחה ליצור דמות אמינה במיוחד ומשתלבת בצורה המושלמת בנוף ובאווירה של שנות ה-40 שהסרט מבקש ליצור. ניתן ליהנות גם מהמשחק המשובח של הוריו של דזמונד המגולמים ע"י ידי רייצ'ל גריפיתיס המבריקה מ"עמוק באדמה" והוגו ויבינג, שלפחות עבורי תמיד ייזכר כסוכן סמית' מטרילוגיית מטריקס.

וינס ווהן האדיר המגלם את סמל האוול - מפקדו הישיר של דזמונד, מספק אתנחתא קומית משעשעת ומוצלחת כאשר אנחנו עוברים לשלב המשמעותי יותר בסרט עם גיוסו של הגיבור. קריאה אחת והחיילים הצייתנים עומדים קפוצים למסדר, ווהן הולך ביניהם, בוחר קורבן, רודה בו, צורח עליו במרחק מילימטר מהפרצוף שלו ומשפיל אותו בחינניות. לרגע מרגישים שמדובר בפארודיה. זה לא קשור בעליל להלך הרוח של הסרט, אבל היי, זה פאן.

אזהרת ספויילרים

כאשר דזמונד מתנגד נחרצות לגעת בנשק, הצבא מסרב להשלים עם צו מצפונו וגם החיילים האחרים רואים בכך סימן לחולשה. דזמונד עובר  מסכת ייסורים מפרכת כדי לגרום לצבא הקשוח להשלים עם עמדה המשולה בעינו לפחדנות גרידא, אבל שום דבר לא מצליח לשבור אותו בדרך. התהליך שהמפקדים וחבריו לחטיבה עוברים הוא תהליך קבלה שגם עוברים הצופים שמזדהים יותר ויותר עם דמותו המוזרה של הגיבור. וגם המשחק של גארפילד משתפר משמעותית.

באנגלית שם הסרט הוא Hacksaw Ridge על שם המקום בו נערך סיקוונס הקרב החשוב של הסרט, הקרב המדמם על אוקינוואה. בעברית הסרט קיבל את השם "הסרבן". ברור מדוע המפיצים בישראל בחרו את השם הזה והוא אכן שם מוצלח. השם באנגלית לא אומר כלום לצופה הישראלי ומושג הסרבנות חם, בועט ומדבר בשיח הישראלי המליטנטי. את הקריצה לקהל הישראלי משלים אורי פפר שמשחק את החובש ארב שכטר ומוכיח יכולות משחק מרשימות בתפקיד קטן ומדוייק.

דזמונד הוא לא חייל שלא רוצה לצאת לשדה הקרב, אלא חייל שרצה להיות שם כחובש, "להציל חיים ולא לקחת" כדבריו בסרט החוזרים לאורכו במעין מנטרה טורדנית. אם לא הייתי יודע שמדובר בסיפור האמיתי, לא הייתי קונה את זה אבל כנראה שהמציאות באמת עולה על כל דמיון. באותו סיקוונס שהוא שיאו של הסרט, מובא קרב טלויזיוני אכזרי, עוצר נשימה ופעמים רבות גם מעורר בחילה. גיבסון לא חסך באיברים כרותים ומראות של דם ניגר.  הגיבור שלנו, כאמור ללא נשק, עובר בין הפצועים, מטפל בהם ומנסה להצילם. כשהפלוגה נסוגה עקב המכה הקשה המונחתת עליהם מהצד היפני דזמונד נשאר בשטח האש, מתחמק כמעט כמו בריקוד מהאוייבים חובבי הסושי ומציל עשרות חיילים. החיילים הנותרים מהופנטים נוכח האמונה שלו ואומץ ליבו.

כשסצינות הקרב המדממות (והעשויות היטב חשוב לציין) התחילו ממש להכאיב לי פיזית. תהיתי למה בכלל עושים סרטים כאלה. למה אני צריך לשבת באולם הקולנוע ולראות חלקי גופות מתנופפים לכל עבר. אך כשהגיעו העדויות הדוקומנטריות בסוף הסרט אני הבנתי. מדובר בסיפור מטורף, לא פחות. הריאליזם העוצמתי דרוש כדי ללכת לאיבוד בשדה הקרב המאיים ממש כמו גיבורי הסרט. ראוי שנרגיש אותו בכל הכח.

סרטי מלחמה הם ביסודם פציפיסטיים, ממש כמו דזמונד שלנו. הם מבקשים להראות בצורה החדה ביותר את זוועות המלחמה, את החיילים הצעירים שכל החיים לפניהם והם צועדים אל מותם המוקדם מול חיילים צעירים אחרים מאומה אחרת, כאשר הסיבה למלחמה לא מקבלת מקום, היא פשוט לא חשובה מספיק. "הסרבן" מגשים את מטרת הז'אנר וגם נותן לכך משמעות כפולה בדמות הגיבור שוחר השלום שלנו שמחייל הנחשב לפחדן מתגלה כתמצית האומץ. גיבסון מצליח להכניס אותנו לחוויה מסעירה ומזעזעת, הוא מספר סיפור שלא ברור איך לא שמענו עליו קודם ומבהיר היטב את המסר. הוא לא חף מקיטש, אך כאמור המציאות של הסיפור תסתום את הלסת לכל ציניקן. יש הרבה מה להגיד על "הסרבן", ניתן לנתח אותו בעשרות מישורים, אבל היריעה קצרה מלהכיל. אני רק יכול לסכם בזה שמדובר בסרט שמצליח להטריד, להפחיד, להפנט ולרגש בו זמנית. תלכו לראות, רק קחו בחשבון שהוא לא ייצא לכם בקלות מהראש.