"מואנה": אנה ואלזה יכולות לנשום לרווחה

את הסרט החדש שלה 'מואנה', מיקמה דיסני באחד מאיי פולינזיה שבאוקיינוס השקט, אזור שופע בהרי געש ושוניות אלמוגים. חייה הפשוטים והשלווים של בת הצ'יף המקומי בשבט קדום מופרים כשקללה אפלה מתפשטת לעבר האי ומסכנת אותו. היא הוטלה כשמאווי, אל-למחצה, גנב אבן חן קסומה, ליבה של האלה טה-פיטי. יורשת העצר יוצאת לראשונה אל הים כדי לאתר את הגנב השחצן ולאלצו להשיב את האבן למקומה.

הדמות החדשה הזו – הנסיכה הפולינזית – אומנם ממשיכה את הגיוון האתני שנוקטים בדיסני בעשורים האחרונים, וכלל בין היתר גיבורות אסייתיות ונסיכה שחורה, אך הערך המרכזי שממשיכים להבליט שם הוא פמיניזם. איש מחברי השבט אינו מפקפק לשנייה בכך שהילדונת מתפקדת כמעין סגנית צ'יף בחפיפה, ומקבלת עוד ועוד סמכויות במסגרת הכשרתה לקראת היום שבו תיטול על עצמה את ההנהגה. ולמה שיפקפקו? היא פיקחית, מלאת תושייה, ואף יודעת לקשור מפרש ולחזק סנדות (בולי עץ, לא הייתם בצופים?) לא פחות מאף אחד אחר. אלא שהמציאות לא יישרה קו עם הפקת הסרט, ובצפייה כעת הטבעיות שבה הילדונת מחליקה אל נעליו של הצ'יף וקודמיו נדמית כמו חלומות באספמיא של במאים שמיהרו מדי לשמור מושב בפרמיירה לנשיאה הילרי קלינטון.

הסולידריות הנשית מתבטאת גם ביחסים של מואנה עם סבתה, שמתויגת בכפר כשוטה, אולם זה כמובן בניסיון להשתיק את הסודות שהיא לא פוחדת לספר, וגם עם האם השתקנית, שאמנם מחווירה ליד האב, אך תומכת בבת כשהיא יוצאת למסעה הנועז. יתרה מכך, הסרט אף רומז לנו שמואנה בכלל סולדת מנסיכות מהאגדות הקלאסיות, כמו סינדרלה והיפיפייה הנרדמת, אך מאווי דואג להבהיר שאנחנו בכל זאת נשארים בגבולות הז'אנר, "אם את לובשת שמלה ומתלווה אליך חיה - את נסיכה", הוא מטיח בה.

הסייד קיק הפעם, אגב, הוא כנראה אחת הדמויות המטומטמות ביותר בתולדות האולפנים, תרנגול שהגדרתו כ"מוח של ציפור" תפגע בציבור הציפורים. אך זהו השיא היחיד שתמצאו כאן מבחינת דיסני.

בהשוואה לשיאים מהשנים האחרונות כמו "לשבור את הקרח" ו"זוטרופוליס", הסרט הזה נשאר במים הרדודים. הוא לא מתוחכם, גם לא ממש מנסה, ומסתפק במסר כללי בסגנון "תאמינ/י בעצמך". גם האלמנטים המיתולוגיים והעל טבעיים שנזרקים אל העלילה נשארים בגדר פולקלור. לכן מה שמתקבל הוא עוד סרט הרפתקאות, וככזה הוא בהחלט מספק את הסחורה בגדול.

לדוגמה, יש סצנת קרב מול ספינות פיראטיים שנראות כאילו יצאו מאותו פס ייצור שבנה את כלי הרכב המפלצתיים של "מקס הזועם: כביש הזעם", רק שאת המוטאנטים המדבריים הרצחניים מחליפים יצורים עטויי אגוז קוקוס שכמו נשלפו ממכונת בובות בקניון. גם העימות הסופי מול מפלצת לבה מיוסרת מרשים, למרות הרגע המעט תמוה שבו מו-אנה הופכת למו-זס ומפצלת את הים לשניים.

האנימציה יפה ולעתים כה צבעונית שהיא חורגת אל מחוזות הקיטש. גם השירים, שלהם אחראי בין היתר לין מנואל מירנדה, יוצר מחזמר הלהיט "המילטון", עומדים בסטנדרטים הגבוהים, בעיקר "How Far I'll Go".

קולה של מואנה שייך לאאולי'אי קרוואלהו, נערה בת שש עשרה מהוואי, שנראית במציאות כמו הדמות המצוירת. ומי שעוד פוצח בשיר הוא דוויין "דה רוק" ג'ונסון, המגלם את מאווי, ובהתאם גם דמותו המצוירת נראית כמו תאונת סטרואידים, אך כמיטב המסורת הפולינזית אלה מכוסים בקעקועים מפורטים. יש גם גיחה של ג'מיין קלמנט, הזכור מסדרת הקאלט "טיסת הקונקורד", בתור לובסטר עם חיבה מופרזת לבלינג בלינג.
לסיום - משפט על הסרט הקצר "Inner Workings" שמקדים כמתאבן: אם אהבתם את "הקול בראש", קבלו את "הכול בגוף".