ביקורת סרט: האם "פוקסטרוט" הוא באמת כזה בעייתי?

עוד הרבה בטרם יצא לבתי הקולנוע כבר הפך "פוקסטרוט" לסרט הישראלי הכי מדובר של השנה. כשהוא נישא על גלי המחלוקת עם שרת התרבות, הזכייה בפרס חבר השופטים בפסטיבל ונציה, והשבוע גם הניצחון בפרס אופיר ובחירתו לנציגנו לאוסקר, הוא מגיע לאולמות, כשלתחושתי, השערוריות והכותרות ניפחו אותו מעבר לפרופורציה שתיטיב עמו.

עוד ברשת תרבות ובידור:

"זה" חזר: האם מדובר בסרט המפחיד של השנה?

לעונה החדשה של איזו סדרה אתם הכי מחכים?

מיהו זוכה "האח הגדול" האהוב ביותר בכל הזמנים?

אין ספק ש"פוקסטרוט" עשוי ברמה הקולנועית הגבוהה ביותר, ומצדיק כל שבח ופרס שניתן לו, אולם מבחינת הקהל הרחב, מחוץ לברנז'ת הפסטיבלים מחד ולעסקנים הפוליטיים מאידך, בסופו של דבר, מדובר בסרט אמנותי, טראגי, לא מתחנף, שלא כאן כדי לבדר אתכם. כך שהצופה הממוצע עלול לגלות שמדובר בחוויה לא פשוטה.

רגע, לא לברוח, זה לא אוונגרד ששייך לאגפים מרוחקים במוזיאון. אבל בהשוואה לסרטים כמו "בופור" או "ואלס עם באשיר", שעסקו בטראומות לאומיות ואישיות, צבא ולחימה, ונגעו בשכול, הוא יותר תובעני. שם צ'יפרו ברגעי אקשן של סרט מלחמה, ובדרמה הזו אין אפילו את זה, והעימות עם הנושאים המטלטלים ישיר ומכביד. אם להמשיך בהשוואה, שאולי כה מיידית משום שיוצר "פוקסטרוט" שמוליק מעוז תרם לאותה "טרילוגיית לבנון" בסוף העשור הקודם, אז אם "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ערך הזרה באמצעות אנימציה, וכך הרחיק במקצת את הזוועה מהצופים, וגם עשה בה שימוש כדי לצלול לנבכי התת מודע, גם "פוקסטרוט" משתמש בקטעים מונפשים (שאייר אסף חנוכה המוכשר, שמפרסם את טור הקומיקס ב"כלכליסט"), אבל עושה זאת במשורה, והם מטרידים כשם שהם מרככים.

יש ב"פוקסטרוט" משהו מסוגר, מרוחק וקר, בדיוק כמו בגיבור המיוסר שלו. הפיכתו ליצירה שעוררה את חרון אפו של השלטון קשרה לו איזו הילה של אומץ וחתרנות, אפשר לחשוב שמדובר באיזה מסמך אקטיביסטי. אם כי לתחושתי מה ששונה בינו לבין סרטי "לבנון" אינו חריפות הביקורת, אלא התרופפות העצבים של שרת התרבות המכהנת בתקופתם. מה הייתה אומרת מירי רגב על "ואלס עם באשיר" (גם אז, כנראה, מבלי לטרוח ולצפות בו) על סרט שבו חיילי צה"ל משגרים פצצות תאורה כדי לסייע לטבח בסברה ושתילה? איך סרט כזה יכול לייצג אותנו, ואף לזכות, רחמנא לצלן, בגלובוס הזהב? האם הייתה מורה לפקידי המכס להחרים לפולמן את הפסלון בכניסתו לארץ? אז הסערה אולי אפילו הוסיפה מימד הצהרתי לבחירה של חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע ב"פוקסטרוט", ועזרה לו לגבור על מתחרים ראויים לא פחות כ"געגוע" ו"לא פה ולא שם". היא גם בטח תעזור לשווק אותו לקהל האינטלקטואלי-ליברלי בחו"ל שצורך סרטים זרים. אבל האם הוא עד כדי כך בעייתי? תכף נגיע לזה.

"פוקסטרוט" מחולק לשלושה חלקים. הראשון נפתח כשמשלחת צבאית נושאת בשורת איוב דופקת על בית משפחת פלדמן בתל אביב, ובפיהם דיווח נורא על בנם החייל. האם דפנה (שרה אדלר) מתעלפת, והאב מיכאל (ליאור אשכנזי) נאלץ לעכל, להבין, ולהתמודד. המשחק הנהדר של אשכנזי בתפקיד האב הרדוף שלא מסוגל להכיל ולהכיר בטראומות שלו, מקרין החוצה את כל המרוכבות שהדמות השתקנית שלו אינה מסוגלת לבטא במילים. למשל ברגע ארוך בו המצלמה מתמקדת בפניו בעת שכל שאר הדמויות בחדר חוץ ממנו מדברות.

החלק השני עובר לשגרת היום במוצב של הבן יונתן (יונתן שיראי). שם גם מוצג הדימוי היפה, שאף נבחר לפוסטר הסרט, של החייל המרקד. בעמדת שמירה נידחת בכביש מדברי, בו עוברים לא פחות גמלים ממכוניות, נזרקו כמה חיילים להפעיל מחסום ולבדוק תעודות. הם מתגוררים במכולה ההולכת ושוקעת בקרקע בוצית, כך שבסצנות בתוכה הפריים נוטה על צידו, כמשקף את תמונת העולם העקומה במקום הזה. אחד החיילים מגלגל על הרצפה פחיות לוף כדי לבדוק את קצב השקיעה. אהבתי את השימוש של מעוז בלוף הצבאי האיקוני כמוטיב בסרט, אם כי אציין שדימויים אחרים בהם בחר – כמו ספר תנ"ך מתקופת השואה שעובר במשפחה עד שהדור הצברי מחליפו בעבור מגזין פורנו – נדמים כפשטניים, אפילו נדושים.

החלק השלישי שב אל בית המשפחה, כמה חודשים אחר כך, ומעלה שאלות של מוסר, גורל, אשמה, וכפרה. הוא מציף סוגיות שמלוות את הקולנוע המקומי, והחברה הישראלית, כציונות ומסורת, חילופי הדורות ועקידת הבנים. בשנים שלאחר "טרילוגיית לבנון" פנה הקולנוע בארץ לפלורליזם חברתי שקידם לחזיתו עלילות ודמויות ממגזרים שטרם הוצגו שם, כשבמקביל פנה לחקור ז'אנרים חדשים, ומעניין לראות האם "פוקסטרוט" ייצבע אותו שוב בחאקי.
אחרי ההצלחה של סרטו "לבנון", שכזכור התרחש ברובו בתוך טנק, קוטלג מעוז כ"במאי לסרטים קלסטרופוביים", ומרחבי העולם שוגרו אליו הצעות לביים סרטי מתח ואימה בהם ינוצלו כישוריו. היכולות החסכוניות שלו, שכל כך נחוצות ומתאימות לקולנוע הישראלי בעל התקציבים הצנועים, באות לידי ביטוי גם ב"פוקסטרוט". יש מיעוט לוקיישנים שמעוז מפיק מכל אחד מהם מאה אחוז. כל תנועת מצלמה (של הצלם המעולה גיורא ביח) שחוקרת את המרחב, מרחפת מעל ראשי השחקנים, (למשל מסתחררת ומעבירה את החוויה של האב הנסער בעודו מפלס את דרכו מהסלון לחדר השינה לאחר שעולמו התמוטט), או נצמדת באקסטרים קלוז אפ לאובייקטים, מחושבת, תורמת ומרשימה.

עכשיו לשאלת השאלות – מה באשר לביקורת שמשמיע משרד התרבות? לא אתחיל למנות כאן טיעוני קטגוריה (רגב: "צה"ל מוצג כצבא של מטייחים") וסנגוריה, רלוונטיים יותר ("אין בנימוקי השופטים לזכייה דבר שיכול לשמש את ה-BDS") או פחות ("מעוז לחם במלחמת לבנון הראשונה"). גם את הדיון על עצם השאלה - שהרי בסך הכול למה שלא תהיה ביקורת על צה"ל והמדינה, האם זה לא אחד מתפקידה של האמנות - נשאיר ליום עיון או שבתרבות. ובכן, ב"פוקסטרוט" אכן מופיעה תקרית של הרג פלסטינים, ובחירה לסגור את התיק עוד בטרם נפתח. את זה אי אפשר לטייח. אבל, היא מוצגת במלוא המורכבות. אין חייל סדיסט שהחליט לחסל בשביל הכיף, או כי "מותר לו", יש תקרית מתוחה ומבלבלת עבור חיילים צעירים בסיטואציה לוחצת וגבולית. יש החלטה שהיא בה בעת מוטעית ונוראית אך גם סבירה ו"על פי הנהלים". "בריחה מאחריות", גם אם נעשית דה פקטו, מתגלה במידה רבה כבלתי אפשרית. מהדיון שהתפתח סביב הסרט (בטרם הוצג!) עלה טיעון כי ניתן לפתור זאת כמטפורה בלבד, אולם ברור כי התסריטאי בוחר את המטפורות שלו והן אינן צומחות מעצמן. גם אם זו מטאפורה, אפשר לבחור בקריאות שונות באשר למה היא מייצגת. ברוב המוחלט של המקרים סרטים משתמשים באישי כדי לדון בלאומי, ולא ההפך. אך בכל מקרה, יש לא פחות ביקורת ברגעי השגרה המבצעית, כמו זוג בבגדי ערב שמוצא עצמו ממתין בגשם שוטף עד לסיום הבדיקה, מאשר בסצנה של התקרית הנפיצה. בסך הכול, הקולנוע הישראלי ידע תמונות בעייתיות ומאשימות עוד יותר, ועובדה שהאומה עמדה בזה. טוב שסרטים מעוררים דיון. שימוש בדיון בסרטים כדי לזרוע פיצול ואיבה בין חלקים בחברה עלול להתגלות כהרסני הרבה יותר.