הפריקוול ל"נוסע השמיני" לא מצליח להגיע לקרסולי המקור

סצנת הפתיחה של "הנוסע השמיני: קובננט" מציגה את דיוויד, האנדרואיד מהסרט הקודם בסדרה "פרומתאוס", בחדר לבן שבו ניצבות כמה מיצירות האמנות העילאיות ביותר שהפיקה האנושות, מול חלון המשקיף אל טבע פראי. יו"ר תאגיד ויילנד ניצב לידו ("אני אביך" הוא אומר בדרמטיות ומעז להשתמש במשפט הזה גם מחוץ לסדרת "מלחמת הכוכבים") ומנהל איתו גרסה קצת יותר פילוסופית של שיחת אב ובן על מאין בא ולאן הוא הולך, שהופכת לשאלת "הביצה והתרנגולת" על מי נועד לשלוט במי – בן האנוש שיצר אותו, או הרובוט בן האלמוות בכל היכולות שעולות על בוראו.

מי שמחפש בפרק הטרי ביותר ב"הנוסע השמיני" גרסה מעודכנת לסרטי אימה חלליים על צוות אסטרונאוטים שנתקע עם אורח עוין מוזמן לפנות ליורש הרוחני "סימן חיים". טרילוגיית הפריקוולים של סקוט, שזהו חלקה השני, מושכת את ההגה לכיוון המד"ב, ומתיימרת להעמיק בדיון בסוגיות אתיות של טכנולוגיה, קדמה ובריאה.

את דיוויד, כזכור, מגלם השחקן המוערך מייקל פסבנדר, שעושה גם כאן עבודה טובה בלהעלות ולהוריד את כפתור האנושיות בהתאם לצרכיו. בפרק הזה הוא זוכה לתפקיד כפול (במהלך שנראה קצת כמו הסתמכות יתר על הכוכבות שלו) ומשוכפל גם כוולטר, אנדרואיד מדגם מתקדם יותר, או דיוויד מהדור השני.

את היחסים בין דיוויד הנרקסיסט והמגלומן לבין בן דמותו טוען הסרט במתח הומו-אירוטי שעורר כמה גיחוכים בקהל בסצנה תמוהה של שיעור נגינה בחליל, וכך דווקא הסצנות שבהן מתמודד פסבנדר ראש בראש מול עצמו, אלה שהיו אמורות להרים לו להנחתה של מפגן משחק, מזייפות. רגע אחר, שבו האנדרואידים מדברים על חלומותיהם, נדמה כשארית מיצירת מופת מוקדמת אחרת של הבמאי סקוט - "בלייד ראנר".

במקביל, ולהבדיל, הסרט אף שותל בדיוויד רמזים נאציים (הכינו את אוזניכם וקיבתכם להרבה ואגנר בפסקול). כך שהקונספט של "נאצים בחלל" כבר לא שמור רק לבימוביז מוטרפים כ"איירון סקיי", אלא גם לסרטי אוטרים אינטלקטואלים.

על סיפון החלליות, לצד הרובוטים, יש כמובן צוות של בני אדם, אך הם מתקשים לעורר בצופים תגובה רגשית יותר מהמכונות. הגיבורה הפעם היא דניאלס (קת'רין ווטרסטון) שאיבדה את בן זוגה (אותו משחק "כוכב גדול" בהופעת אורח כביכול מפתיעה, אך כה קצרה ונטולת משמעות שלא באמת משנה מי היה מלוהק) ומסתובבת בפרצוף מיוסר. מראה הטום בוי של תספורת קצרה וגופייה נועד להדהד את הלוק של ריפלי מהסרטים המקוריים, אך מה לעשות שאיש מאנשי הצוות לא מתקרב לנטיפי ריר החייזרים בסוליות נעליה של סיגורני וויבר המיתולוגית.

על המפקד אורם (בילי קרודופ), למשל, נאמר כמה פעמים שהוא הדתי מבין כולם, אבל שום דבר בהתנהלות שלו לא מסגיר את זה. חבר צוות אחר מאופיין בגסות כקריקטורה של כפרי מדרום ארה"ב (דני מק'ברייד העונה לטייפקאסט), בין היתר שמו טנסי, כשם המדינה, והוא חובש כובע בוקרים. הלו, אתה במעבורת חלל – אין שמש, נניח שיש כוח כבידה מלאכותי, זה עדיין סתם לא נוח להסתובב עם זה על הראש, וכמה מקום יש בספינה למלתחה שארזת? עכשיו לך תענה על שאלות קיומיות עם רמה כזו של הקפדה בתסריט. כן, למרות צוות של ארבעה כותבים (בהם ג'ון לוגאן המוערך) שלוש הנ"ל הן הדמויות היחידות שעוד אפשר איכשהו לדון באופי שלהן. לשאר אין אפילו את זה. אך בעיניי הקהל הישראלי תבלוט בחורה יפה העונה לשם רוזנטל ועונדת שרשרת עם מגן דוד.

מלבד הרובוטים ובני האדם יש כמובן את הישות שלשמה התכנסנו – החייזר. פה נפגוש בעוד זן שלו, עם מראה מעט שונה ובצבע לבן. לאורך ארבעת הפרקים עם וויבר עבר היצור תהליך אבולוציה מזורז והופעתו השתנתה והתפתחה מסרט לסרט, בין היתר בהתאם לתנאים הסביבתיים באותה עלילה. כאן נדמה כי הדברים נעשים בכוח, בשם הצורך לרענן בכל מחיר מחשש כי הקהל ישתעמם מהיצור המוכר מדי. לפעמים נדמה שהחריגה מהאיקונוגרפיה המוכרת שמתכתבת עם מופעי לידה מתרחקת מדי מהרעיונות המקוריים ששומרים על החוקים הפנימיים של העולם הזה.

אך אי אפשר לומר שהבמאי רידלי סקוט לא שומר על המפעל שלו. הבימוי שלו מוקפד והפריימים יפים. כשבמערכה השלישית רוצים להעיר את הקהל, שייצא מהאולם בהרגשה טובה, הטון המהורהר של הסרט מתחלף לשל בלוקבסטר, והאדרנלין זורם. סצנת אקשן שבה דניאלס נאבקת בחייזר על גג חללית ומסתייעת בזרוע של מנוף היא מחווה חביבה לחליפה המכאנית של ריפלי ב"הנוסע השמיני 2" של ג'יימס קמרון. 38 שנה שנים עברו מאז שיצר סקוט את "הנוסע השמיני", והסדרה הזו, כמו החייזר, מתפתחת הכי טוב כשהיא ניזונה מדם טרי.

עוד ברשת תרבות ובידור:
חדשות המסך: הטריילר החדש של וויל וגרייס

תכתוב עליו שיר? לטיילור סוויפט יש חבר חדש