כל העולם מדבר על זוהרן ממדאני - דווקא אימו היא אגדה אמיתית

מעולם לא היה מושקע העולם כולו במערכת בחירות מוניציפלית כפי שהוא משתוקק לדעת את תוצאות הבחירות לראשות עיירת ניו יורק הלילה (בין שני לשלישי). נכון, ניו יורק איננה רמת גן, אלא אחת הערים הגדולות והמתויירות בעולם, ועדיין - קשה לעבור יום מבלי לשמוע את צמד המילים "זוהרן ממדאני", המועמד הדמוקרטי במירוץ, שמתמודד אל מול המועמד העצמאי - מושל מדינת ניו יורק לשעבר, אנדרו קואומו - והמועמד הרפובליקני, קרטיס סילווה.

"שמאלני רדיקלי", "קומוניסט", "מרקסיסט", "מהפכן", "ילד", "אנטי-ישראלי", "אנטישמי", "ציוני", "איסלאמיסט מסוכן" - כל אלו ועוד הן התוויות שהודבקו לממדאני בן ה-34 בחודשים האחרונים, איש שגם נשימה שלו זוכה לסיקור עיתונאי נרחב. אבל לא באנו לדבר על מה אותו מועמד צעיר הוא כן ומה הוא לא, אלא על הייחוס המשפחתי הנסתר שלו - או יותר נכון, האם המפורסמת שנדמה שאף אחד לא מכיר: הקולנוענית מירה נאיר.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• באולם הזה, אמריקה הבינה שקולנוע הוא כוח. כעת, הוא איננו

• "הייתי ילדה מוזרה שלא הצליחה להסביר את עצמה. כתיבת השירים שינתה הכול"

• מה יהיה עם דורותי? במאי "מרשעת" בפרטים חדשים על הסרט המצופה

אז מי את, מירה נאיר? מי שנולדה לאיש צבא ועובדת סוציאלית ב-1957 במדינת אודישה שבהודו בכלל חלמה לעצמה על קריירה כאקדמאית (בגיל 19 התקבלה לאוניברסיטת הרווארד על בסיס מלגה) וכשחקנית לפני שבחרה בלימודי קולנוע, בדגש על סרטים תיעודיים. "זה למה אני לא צלמת או סופרת, אני אוהבת לעבוד עם אנשים", אמרה ב-2017 על ההחלטה לדבוק בקריירה קולנועית, "זו החוזקה שלי, אם יש כזו - לעבוד עם החיים".

עד כמה שנאיר אהבה לעבוד עם אנשים, היא אהבה בעיקר לחשוף את העוולות שנעשות להם, או את אלו שאף אחד לא מדבר עליהן. מבכורת הבימוי התיעודית שלה ב-1978, הרבתה נאיר להדגיש את אורחות חייו של האדם הפשוט בהודו הענייה בה גדלה, לא פעם למורת רוחה של החברה ההודית השמרנית. כך מצאה עצמה את בסכסוך עם משפחתה שלה, שהתנגדה לסרטה התיעודי מ-1985, "India Cabaret", שעוסק בניצול הנשים העובדות בתעשיית החשפנות ההודית ועוקב אחר לקוח קבוע באחד מהמועדונים, שמותיר את אשתו הדואגת בבית.

את גישה זו - תיעודית/סיפורית - הביאה נאיר לתוך הסרט העלילתי עם היצירה ששמה אותה על מפת הקולנוע הבינלאומי. זוהי כמובן "סאלאם בומביי!" (1988), שביקש לתאר את שגרת חייהם של הילדים הרעבים בשכונות העוני של מומביי (דאז בומביי), נאמנה ככל האפשר למציאות (נאיר וחברתה סוני טרפורבלה סרקו את רחובות העיר בכדי להבין באמת את מה שעובר ילדים אלו). "אלו ילדים שהעולם נתן להם כלום מלבד החיים עצמם - ועדיין הם היו עם סגנון, עם התרגשות. זה משך אותי", אמרה לימים נאיר על החוויה.

משם, החל סיבוב הניצחון של "סאלאם בומביי!" - פרס מצלמת הזהב ובפרס הקהל בפסטיבל קאן, מועמדות לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר (המועמדות השנייה בלבד של המדינה עד אותה העת), ואחד מ-1,000 הסרטים הטובים ביותר אי פעם לפי ה"ניו יורק טיימס". בכל זאת, גם כשעברה ל"ליגה של הגדולים" בהוליווד והחלה לראות תקציבים וכוכבים גדולים יותר בדלתה, לא זנחה נאיר את העיסוק בחיים שעיצבו אותה. עבורה, ייצוג היה יותר ממילה פופוליסטית.

בין אם בהפקות עצמאיות, כמו "מיסיסיפי מסאללה" (1991) וזוכה אריה הזהב בפסטיבל ונציה "חתונת מונסון" (2001) או דרמות הוליוודיות גדולות, כדוגמת העיבוד השייקספירי "יריד ההבלים" (2004) או "אמיליה" (2009) - אודות הטייסת המהוללת אמיליה ארהרט - שמרה נאיר על משהו אותנטי, אמיתי. לא מדובר בסיפור הצלחה מסחרר ומישהי שמכרה את היושרה האמנותית שלה למרבה במחיר - ומנגד, נאיר מעולם לא התנגדה מידי להפקות טיפה יותר פופולריות. לפתע, הקולנוע ההודי - שלא ראה הערכה אומנותית מאז ימי הזוהר של הבמאי סטאז'יט ריי ("חיי אפו") בשנות ה-50 - היה שוב על המפה.

חריגה מכך הגיעה דווקא בעקבות עצה מאדם קרוב - בנה זוהרן בן ה-14, שהמליץ לה לוותר על עבודת הבימוי ב"הארי פוטר ומסדר עוף החול" (2007) - הסרט השני הרווחי ביותר באותה השנה - בשביל לעבד לסרט את הספר של ג'ומפה להירי ההודית, "עניין של שם" (2006), כשזו התוועצה עימו מה לעשות בנידון. "אחרי שאיבדתי את חמותי, שקעתי במלנכוליה גדולה - שזה בדיוק הנושא של הספר, לאבד הורה במדינה זרה", אמרה לימים נאיר על ההחלטה, "שאלתי את הילד שלי, שלמד לקרוא מ'הארי פוטר', מה לעשות והוא אמר לי - 'אמא, במאים גדולים רבים יכולים לביים את 'הארי פוטר', אבל רק את יכולה לעבד את 'עניין של שם'".

לא רק שנאיר לקחה את עצתו של בנה לתשומת ליבה, אלא הפכה אותו ברבות השנים לשותף של ממש ליצירה. על סרטה האחרון, "מלכה שחורה" (2016), שימש ממדאני עורך מוזיקלי, שחקן מזדמן ואף תרם שיר ראפ, “#1 Spice”, תחת השם Young Cardamom לצד הראפר מאוגנדה, HAB. כמה מועמדים לראשות עיר אתם מכירים שיש להם קריירת ראפ בעברם? שאלה טובה.

כן, גם את הביקורת על ישראל ירש ככל הנראה ממדאני מאימו, כשזו דחתה הצעה להגיע כאורחת הכבוד של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה ב-2013, בטענה כי "אני אסע לישראל כאשר ייפלו החומות. אני אסע לישראל כאשר הכיבוש לא יהיה עוד… אני אסע לישראל כאשר המדינה לא תיתן זכויות יתר לדת אחת על פני אחרת. אני אסע לישראל כאשר האפרטהייד יסתיים. אני אסע לישראל, בקרוב". כנראה נאלץ להמתין עוד לאותו ה"בקרוב".

בפעם הבאה שתשמעו את המונח "נפו בייבי" בכל הקשור לממדאני, זכרו שאימו אינה בדיוק סלב כל-יכול, אבל את ההשפעה שלה על הקולנוע העולמי קשה לקחת ממנה.