"מי טו" חולל מהפכה בעולם. הקולנוע פחות התרשם

"אל תהיו כה נלהבים להיעלב. הנרקיסיזם בחילוקי דעות מינוריים יכול להוביל לקונפורמיזם המשעמם ביותר", מטיחה המנצחת הווירטואזית וחסרת הרחמים לידיה טאר בתלמידיה בבית הספר למוזיקה ג'וליארד, בדרמה הפסיכולוגית המהפנטת "טאר" ("Tar") של טוד פילד מ-2022. מאז שמהפכת "מי טו" ("MeToo#") פרצה לחיינו בשלהי 2017, על גלי פרשת הארווי ויינשטיין ועשרות הנשים אותן תקף, אנס ובהן פגע מינית במשך שנים, מתבקש להגיד שלא התקיים יצוג קולנועי - או תרבותי כמעט בכלל - מדויק יותר לרוח הזמנים מהצלילה אל הפסיכולוגיה הפנימית של "תוקפת סדרתית" כלידיה טאר, בגילומה המופתי של קייט בלאנשט - או מה גורם לאדם להפוך "רעיל" ככלל.

אבל יותר מאיכות, בלאנשט וסרטה בלטו כי לא קמו להם "מתחרים" רבים שעסקו בנושא. אלמלא נולדתם אתמול ואתם מכירים את מקורות מהפכת ה"מי טו", הקביעה הזו ככל הנראה תגרום לכם להרים גבה - איך תעשיית הקולנוע לא תתעניין בתנועה שצמחה משורותיה ושינתה את העולם? האם דווקא יחסי הציבור הרעים לתעשייה בעקבות מגמה שהורידה כוכבי ענק מה"אולימפוס" של הוליווד, כדוגמת קווין ספייסי וג'וני דפ, על הטרדות ופגיעות בעבר, או אמנים - חיים או מתים - שנורמלו במשך שנים למרות פשעיהם (הבמאי רומן פולנסקי, שעד לימינו נחשב לפושע נמלט כשסימם ואנס ילדה בת 13 ב-1977) גרמו להוליווד לזנוח את "מי טו" בסרטיה?

לרגל עלייתו לאקרנים של הסרט החדש "האמת מאחורי הרדיפה" - דרמת ה"מי טו" של לוקה גואדנינו ("קרא לי בשמך", "מתחרים"), בכיכובם של ג'וליה רוברטס, אנדרו גארפילד ואיו אדבירי ("הדוב"), שמגיעה אלינו הישר מפסטיבל ונציה - ראוי להבין מה עומד מאחורי אותם יחסים מעורערים בין הוליווד לתנועה המשמעותית שהולידה.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הסיפור שלה: פסטיבל הסרטים שעושה כבוד לנשים מרחבי העולם
• "שואלים אותי 'למה אתה טס לישראל?'. אני תומך באנשים, לא בממשלות"
• התחנות החשובות בחייה: חוגגים 100 שנים של אנג'לה לאנסברי

למרות שליטתה הגברית ברובה במשך עשרות שנים, תעשיית הקולנוע עסקה לא פעם בסרטיה בפגיעה מינית - על כל גווניה - גם בתקופות שבהן נטתה החברה המערבית לטייח ולטאטא מקרים שכאלו מתחת לשטיח.

חלק היו לאלו שפקפקו בנורמות הפטריארכליות המקובלות - סרטים כמו "אורות הגז" (1944) בכיכובה של אינגריד ברגמן, שמשמו באנגלית - "Gaslight" - נגזר המינוח הסוציולוגי הנודע (המתאר מצב בו אדם עובר מניפולציה על ידי אחר בכדי לפקפק בשפיותו שלו) או "רתיעה" (1965) - שוב פולנסקי - שמציב את ההטרדה המתמדת והחדירה לחייה של צעירה (קתרין דנב) כבסיס לאימה פסיכולוגית; אחרים, לא מעט מהם להיטי ענק, כדוגמת "גריז" (1979) או "אהבה בשחקים" (1986) נרמלו תרבות אונס (בידיעה או שלא בידיעה), כשהציגו התנהגות תוקפנית כדבר מתקבל על הדעת (חשבו על הדייט המפוקפק של סנדי ודני זוקו ברכב ותבינו ישר).

שנות ה-2000, והפופולריות הגואה של האינטרנט, הכניסו לשיח יותר גם את צדדיו השליליים ובהתאמה, אלו התבטאו גם על המסך הגדול - כדוגמת "הרד קנדי" (2005), העוסק בנערה (אליוט פייג') שיוצאת לנקום בפדופילים אינטרנטיים. כשהתפוצצה פרשת ויינשטיין והתנועה החלה להפוך ממשית יותר ויותר, קשה היה לפספס בשנים הראשונות את התמה של גבריות רעילה ותוקפנית אל מול קורבן נשי/"אישה נוקמת" מבצבץ יותר ויותר בסרטי מיינסטרים ובכלל.

כשאכן נגעה הוליווד בבעיה, היא עשתה זאת דרך עשייה ז'אנרית. אט אט צצו מותחנים פסיכולוגיים כמו "צעירה מבטיחה" (2020) של אמרלד פנל הבריטית - מסעה רווי צבעי הפסטל של אישה (קארי מוליגאן) לנקום את התאבדות חברתה בעקבות אונס אכזרי שטויח - או "עוזרת אישית" (2019), שמתאר דפוס של הטרדה והתעמרות במשרד דרך עיני מזכירתו הנאמנה (ג'וליה גארנר, "אוזרק"); או להבדיל, סרטי אימה/נקמה, כדוגמת "מידסומר" (2019) של ארי אסטר, "נקמה" (2017) של קורלי פראז'ה הצרפתייה (שלאחר מכן תהדק את ביקורתה כלפי דיכוי נשי בסרט ה'Body Horror' המדובר שלה מהשנה שעברה, "יופי מסוכן") או טרילוגיית סרטי הסלאשרים "X", "פרל" (שניהם מ-2022) ו"מקסין" (2024) - שמציב את הרוצחות הפסיכוטיות שבמרכזם לא כ"רוע מוחלט" אך גם לא כ"קורבן", אלא ככוח שחברה פטריארכלית לא יודעת להתמודד עימו.

כשכן נתנה הוליווד לתמת ה"מי טו" את הכבוד היאה לה, היא עשתה זאת בדרך שתמיד הכירה - "דרמות אוסקרים". סרטים כמו "נשים מדברות" (2022) של שרה פולי (עליו זכתה בפרס התסריט המעובד), שעוסק בשביתה של נשים בקהילה מנוניטית וסגורה כנגד שורת תקיפות מיניות מצד גבריה; "פצצה" (2019), שהביא את סיפורן של הנשים שהביאו למפלתו של מנכ"ל ערוץ החדשות השמרני "פוקס ניוז", רוג'ר איילס, בעקבות תקיפות מיניות חוזרות ונשנות מצידו; וגולת הכותרת - "מילה שלה" (2022) - דרמת עיתונות שניסתה לעשות לפרשת ויינשטיין את מה שעשה "כל אנשי הנשיא" לפרשיית ווטרגייט.

אך עם כל הכוונות הטובות, השפעה ארוכת טווח לא הייתה לאלו - שנים ספורות אחרי ונדמה שהסרטים הנ"ל הם זיכרון רחוק. כשהעולם עובר רגרסיה שמרנית מכל עבר, ולבטח בכל הנושא ליחסים מגדריים, "מי טו" כבר איננה עניין "in"; כשמונחים שמרניים מבסיסם, כמו "תרבות הביטול" או "Woke", משומשים לא פעם בכדי לעשות דיסקרדיטציה לסיפורים אמיתיים של תקיפה שדורשים את תשומת הלב הציבורית (קל להסתכל על האדם בראש הממשל האמריקאי ויחסו להאשמות התקיפה מינית נגדו בכדי להבין את המצב) - אז מדוע הוליווד, שלרוב לוקחת את דרך האמצע הקלה, בשאיפה לעורר את זעמם של כמה שפחות אנשים, תבחר "לסכן" את עצמה כלכלית?

אולי המצב אינו כה פסימי כפי שמתואר פה או נדמה, ואולי עדיין סיפורים שטויחו במשך שנים יזכו לביטוי תרבותי וציבורי, כפי שתמיד היו ראויים. ואולי ראוי גם להיזכר ברגע קט שסימן שינוי קולקטיבי, וכעת נראה כמו פנטזיה.