בזמן אמת, הסרטים שלו היו מושמצים. נראה שהגיע הזמן לשנות זאת

"Some say man ain't happy, truly/ Until a man truly dies", שר המוזיקאי פרינס בלהיטו "Sign o' the Times". לא תהיה זו הגזמה להגיד שמילים אלו עמדו בבסיסן של חייו הסבוכים של האדם האניגמטי הזה - מילדות בצל אב מתעלל (מוזיקאי אף הוא) לבעיות נפשיות, מערכות יחסים אובססיביות ועד התמכרויות, שהובילו גם למותו בטרם עת.

קרוב לעשור לאחר שהלך לעולמו באפריל 2016, כשהוא בן 57 בלבד, פרינס סוף-סוף זוכה ל"שמחה" - ההערכה הביקורתית והציבורית אותה לא תמיד קיבל במלואה (על אף הצלחתו הענקית ושזכה בפרסים רבים) סוף-סוף מורעפת עליו; שיריו ואלבומיו זוכים להוצאות מחודשות מדי שנה; "פייזלי פארק", אחוזתו המסוגרת שנמצאת קילומטרים ספורים מעיר הולדתו מיניאפוליס שבמינסוטה, הפכה למוזיאון שזוכה לאינספור מבקרים; וכעת, גם סרט הקונצרט המהולל שלו מ-1987, "Sign o' the Times" - על שם אלבומו המהולל והשיר באותו השם - מגיע להקרנות ספורות ברחבי העולם בפורמט IMAX, כולל בישראל, כאשר יוקרן באופן בלעדי בפלאנט ראשון לציון ביום חמישי הקרוב.

כעת נשאלת השאלה - האם זה גם הזמן לבחון מחדש את הקריירה הקולנועית המושמצת של פרינס? כותב שורות אלו ינסה להרים את הכפפה, ולהפיח חיים חדשים בסרטים שהיו לחלק בלתי נפרד מאחד האמנים החשובים ביותר של המאה ה-20.

עוד כתבות ממדור תרבות ובידור:

• "הגיע הזמן להיות יותר אמיצים": מאות קולנוענים דורשים מפסטיבל ונציה להתייחס למלחמה בעזה

• פעם הם משכו צופים בהמוניהם לאולמות הקולנוע. היום אין להם כל זכר

• הוא היה הדמות המצוירת המפורסמת בעולם במשך 85 שנה. כעת עתידו בספק

כמי שהיה לשילוב בלתי ניתן להגדרה בין גיבוריו - ה"Soul" של ג'יימס בראון, המיניות המתפרצת של ליטל ריצ'רד, הFאנק של סליי סטון ויכולות הגיטרה של ג'ימי הנדריקס - ואמן שהבליט את חריגותו המוזיקלית/המינית/תפיסתית וכו' - קשה היה הרבה יותר "למכור" את פרינס לקהל הרחב, ובייחוד לקהל האמריקאי. במילים אחרות, פרינס היה ההפך הגמור מכל מה שהגדיר את "אויבו" האולטרה פופולרי בתעשיית המוזיקה, מייקל ג'קסון - לא "לכל המשפחה", לא "קליל", לא מגלם "ערכים כל אמריקאיים", פוליטי מדי, "שחור מדי".

אבל פרינס לא היה פראייר. עם העבודה על האלבום "Purple Rain", הגה המוזיקאי - שתמיד שנמשך לאמנות ויזואלית - תוכנית לשווק את האלבום עם סרט נלווה בכיכובו, פרויקט תשוקה שהיה בתכנון כבר מראשית שנות ה-80. אחרי שאיים לפטר את מנהלו באותה התקופה, רוברט קבאלו, אם לא יממש את חלומו, יצא קבאלו בליווי פרינס למסע שכנועים בין אולפני הוליווד. אחדים גלגלו אותם מכל המדרגות, אחרים ביקשו להחליף את פרינס בג'ון טרבולטה.

כשאולפני האחים וורנר הסכימו לבסוף לאתגר, התסריטאי וויליאם בלין ("תהילה") התבקש במהרה על ידי קבאלו להכין תסריט על בסיס הנקודות שפרינס הכין; בתמורה, כתב בלין תסריט ששואב לא מעט מחייו האישיים של המוזיקאי עד אותה הנקודה, שעקב אחר מוזיקאי מתחיל ומסתורי ממיניאפוליס בשם "הנער", המתנכר לאביו האלים, מוזיקאי לשעבר בעצמו. את התסריט הקודר למדי ורווי המין איזן העורך/במאי אלברט מגנולי, כשהתוצאה הסופית עדיין הייתה "שערורייתית" למדי לאולפנים. לא עבר זמן, ואלו "אכלו את הכובע".

מאז צאת האלבום והסרט ביולי 1984, "גשם סגול" חרך מצעדים (עם להיטים כמו שיר הנושא ו"When Doves Cry", האלבום הפך לאחד הנמכרים בהיסטוריה), גרף פרסים (שני פרסי גראמי ופרס אוסקר אחד, על פסקול הסרט) ושבר קופות (לא פחות מ-70 מיליון דולר ברחבי העולם). בין לילה, היה פרינס לשם בינלאומי, וכל זה כשסרטו לא עוקב אחר קו עלילה בהיר אחד. מבקרים ראו בו יצירה "קיטשית" ו"מיזוגנית" (ניתוחים בשנים האחרונות ממקמים את הסרט דווקא כביקורת מפורשת על מיזוגניה וגבריות רעילה), פרסי ה"ראזי" (המקבילה של האוסקר לסרטים "גרועים") חגגו על הסרט ושיריו הבוטים עוררו סערה לאומית ("Darling Nikki", שעוסק באוננות נשית, הוא הסיבה למדבקת "Parental Advisory" שתמצאו לרוב על אלבומי ראפ).

לפרינס כל זה לא באמת הזיז - הוא השיג את ייעודו. "הוא הכניס בכוונת תחילה – הן לפסקול המצליח והן לסרט – תכנים שלא התאימו להגדרה בינארית, בשביל לסגל לעצמו דימוי ציבורי מסתורי, אחר, החומק מהגדרות – דימוי שדבק בו עד מותו", אמרה לימים חוקרת המוזיקה ננסי ג'יי הולנד.

כך אכן היה - בעודו מצטרף לשורותיהם של גיבורי רוק כמו דיויד בואי ומיק ג'אגר, פרינס השתמש בקולנוע בשביל לעצב לעצמו דמות אחרת, רחוקה, אניגמטית, כזו שקשה להבדיל בינה ובין חייו האישיים. לא אוהבים את סרטיו? כנראה גם לא תאהבו את המוזיקה. לא אוהבים את המוזיקה? לבטח לא תאהבו את סרטיו.

אותה המגמה המשיכה עם שני סרטיו העלילתיים הבאים של פרינס, אותם גם ביים - "Under the Cherry Moon" מ-1986 ו-"Graffiti Bridge" מ-1990: מלבד ההצלחה המסחררת של "Kiss", הסינגל הראשי מהאלבום "Parade" (שליווה את "Under the Cherry Moon"), שני הסרטים זכו לכישלון מהדהד כלכלי וביקורתי (בייחוד בפרסי ה"ראזי", שהמשיכו לבוז לפרינס), שלא יכלו להתחבר לחוסר הקוהרנטיות המסוים של יצירתו של המוזיקאי. בפועל, אלו המשיכו למתוח את הגבול בין בדיה ומציאות (הראשון הציג את פרינס כרודף שמלות מסוגנן, השני כסרט המשך ל"גשם סגול"), בין רחשי ליבו האמיתיים של פרינס ובין הדמות שעטה עליו ובין יצירת קליפ לבין יצירה קולנועית.

קשה גם להפחית בהבנתו של פרינס את רוח הזמן סביבו, או יותר נכון - הכנסת רעיונות רדיקליים יותר למיינסטרים, הרבה יותר משהציבור באותו הזמן יכול היה להכיל. בין אם מדובר בפסקול ה-Fאנקי והמצליח שלו ל"באטמן" (1989) של טים ברטון (אולי הראשון שקשר קשר של ממש בין גיבורי על לבין הזייטגייסט התרבותי, שנות אור מימי "מארוול" של הוליווד) או הסיבה לשמה התכנסנו - "Sign o' the Times" - שמשלב שירים ורגעים מומחזים בנושאי "טאבו" (מגפת האיידס, נזילות מינית, אלימות גזעית וכו'), בייחוד בקהילה השחורה בארה"ב - רגע לפני שהתפרצו לתודעה הכללית ב"עשה את הדבר הנכון" ושאר סרטיו רווי היצרים של ספייק לי.

מספיקה צפייה קצרה בקליפ מאחד מסרטיו או אף בהופעה חיה בכדי להבין את השליטה של האדם הנסתר הזה בכל כך הרבה אמצעי מדיה שונים - הרבה לפני שאמנים כמו טיילור סוויפט, דה וויקנד או ביונסה שלטו ביד רמה בדימוי הציבורי שלהם. ואולי זו הסיבה שרק מעטים ידעו "לעכל" את יצירתו הקולנועית בזמן אמת, כחברה שאובססיבית לקטלוג וסידור לדפוסי מחשבה. אולי כעת, אחרי כל השנים הללו, הגיע הזמן להשתחרר מהקבעון המחשבתי, ולהבין את "סימני הזמן".