הרבה לפני שיו ג'קמן דיבר עם כבשה: אלו סרטי החיות שכולנו אוהבים
משחר ימי הקולנוע, התאהבו במאים, תסריטאים, שחקנים ועוד בסיפורים על בעלי החיים שסביבנו - מסיפורים משפחתיים מחממי לב ועד עלילות אימה מבעיתות. כעת, כשיצירה נוספת ובמרכזה חיות - "בלשי צמרת", אודות כבשים חובבות תעלומות - מגיעה לבתי הקולנוע, חזרנו לכמה מסרטי בעלי החיים האהובים ביותר שהכיר העולם, מחזירים חמודים ועד כרישים צמאי דם
מ"במבי" ועד ה"לוני טונס", מ"מדגסקר" ועד "פריץ החתול": האם יש סיבה מדוע כל כך הרבה סרטי וסדרות אנימציה - לילדים ולמבוגרים כאחד - עוסקים בבעלי חיים מואנשים? האם קל יותר לנו להתמודד עם רגשותינו הלא מפולטרים - החיוביים והשליליים - כשאנחנו משליכים אותם על בעלי החיים החביבים שסביבנו? האם החיה המצוירת מסמלת - כפי שטען הקולנוען והתיאורטיקן המכונן סרגיי אייזנשטיין ("אוניית הקרב פוטיומקין") על לא אחר ממיקי מאוס - את כל מה שנרצה להיות ולא נוכל, או שאנחנו פשוט אוהבים חיות וזו כבר סיבה מספקת?
הפתרון האחרון הוא אולי גם מה שעומד מאחורי העובדה שכבר משחר ימיה, הוליווד לא אוהבת רק סרטי חיות מצוירים, אלא סרטי חיות מכל סוג - דרמות מרגשות, סיפורי אימה מבעיתים והרפתקאות מסעירות. רגע לפני שהסרט החדש "בלשי צמרת", אשר עוקב אחר כבשיו האוהבות של רועה צאן טוב לב (בגילומו של יו ג'קמן), עולה לאקרנים בישראל, חזרנו לכמה מסרטי החיות הכי אהובים - מהחזיר הנאמן ב"בייב" לאימה של "מלתעות".
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"לאסי שובי הביתה" (1943)
כמה מיני בעלי חיים מוכרים בעולם קודם כל בשל דמות מפורסמת מאותו המין? דג השושנון תמיד ייקרא נמו, חתול כתום יכונה גארפילד וגזע הכלבים קולי גס-שיער תמיד יגרום לאנשים להגיד: "היי, הנה לאסי!". 88 שנים אחרי שהופיעה לראשונה על גבי דפי העיתון "The Saturday Evening Post", הכלבה הנאמנה לאסי - שיוצאת למסע ארוך ומפרך בחזרה הביתה - היא עדיין אחת החיות המפורסמות ביותר בעולם.
"לאסי שובי הביתה" - ספרו של אריק נייט מ-1940 והסרט שהתבסס עליו מ-1943 (נייט עצמו לא זכה לראותו, כשנהרג במהלך שירותו במלחמת העולם השנייה) - הפכו את לאסי לדמות פופולרית עוד יותר ברחבי העולם, כשלשמה נוספו ברבות השנים 6 סרטי המשך, 4 חידושים קולנועיים, שלוש סדרות (הראשונה מביניהם הייתה לאחת הארוכות בתולדות הטלוויזיה, כשרצה בין השנים 1973-1954) ואינספור מחוות מכל עבר. זוכת האוסקר הכפולה ואחת השחקניות האהובות בדורה, אליזבת טיילור ("קליאופטרה", "מי מפחד מווירג'יניה וולף?"), חבה אף היא את הקריירה שלה ללאסי החמודה, כשאחד מהתפקידים שהזניקו אותה לתודעה הציבורית היה ב"לאסי שובי הביתה", בהיותה בת 11 בלבד.
"מלתעות" (1975)
נקפוץ לעוד כוכב קולנוע עצום, אך מסוג אחר לגמרי. בקיץ 1975, הוכתה אמריקה והעולם כולו בתדהמה כשסרט אחד - דל תקציב ומאחוריו צעיר "חובבן" בשם סטיבן ספילברג - גרר מיליונים לבתי הקולנוע, הפך לסרט המצליח ביותר אי פעם, המציא את מונח ה"בלוקבאסטר" (בשל העובדה שצופים השתרכו בתורים לאורך כל "הבלוק" בכדי להיכנס להקרנה, ד"ע) - ושינה את תולדות המדיום. זהו "מלתעות", שבמרכזו כריש אחד, מסוג עמלץ לבן, שמאיים על עיירת חוף ציורית בניו אינגלנד.
אך "מלתעות" לא נתן רק את אותותיו בבית הקולנוע, אלא גרם לפאניקה ציבורית של ממש - אז, בקיץ 1975, ויש שיגידו גם היום - בכל הנוגע לכרישים ושחייה חופשית בחוף הים. כפי ש"פסיכו" העצים את הפחד שאדם זר ומסוכן אורב לנו מאחורי וילון האמבטיה, כך סרטו של ספילברג העניק לכל ביקור בחוף הים את החשש שאולי נסיים כמזון לטורפים ימיים. בעוד במציאות היה העמלץ הלבן למאיים ומסוכן הרבה פחות מייצוגו ב"מלתעות", מאז קיץ 1975 נרשמה ירידה משמעותית בביקורים בחופי הים של אמריקה. במהרה, גברו תצפיות הכרישים (רבות מהן מפוברקות) ותחרויות ציד נושאות פרסים. ספילברג, מצידו, לא שש לאמץ את המורשת הבעייתית שצמחה לסרטו.
"זה אחד הדברים שאני עדיין חש לגביהם חרטה עמוקה", אמר ב-2022, כשנשאל להשפעת "מלתעות" על הפגיעה הנרחבת בזני כרישים מסביב לעולם. למעוניינים בסרטים קלילים יותר על הקשר בינינו ובין השוכנים במצולות, "לשחרר את ווילי" (אף הוא על טורף מימי אכזר, למרבה ההפתעה) זה מקום טוב להתחיל בו.
"בייב" (1995)
הבמאי האוסטרלי ג'ורג' מילר ייזכר לעד בדברי ימי הקולנוע כמי שדחף את התעשייה המקומית לשיאים שלא ראתה מימיה, ומי שברא עולם דיסטופי, כאוטי, אפל וכה רלוונטי בסרטי "מקס הזועם", כשהיה אמון על בימוי כל חמשת סרטי הסדרה. אה, וגם כמי שהיה אובססיבי בצורה רנדומלית למדי לספר הילדים "The Sheep-Pig" - אודות חזרזיר שמתעקש לתפקד ככלב רועים - עד הבאתו למסך הגדול בצורת הסרט האהוב "בייב" (שביים כריס נונאן) וסרט ההמשך "בייב בעיר הגדולה" (אז נטל לעצמו מילר את מושכות הבימוי).
חזונו של מילר היה כה מפורט, עד שהבחירה בנונאן כבמאי (מילר תפס את כיסא התסריטאי) הובילה למתיחות רבה מאוד בין השניים על הסט - שהסתיימה בטענה כי הבמאי האוסטרלי הסיר לחלוטין את שמו של שותפו ליצירה מהתוצר הסופי, כאות מחאה על עבודתו. מילר הכחיש לחלוטין את המיוחס לו, אך לא פספס הזדמנות לעקוץ את נונאן: "כשזה מגיע ל'בייב', כריס קיבל את החזון המלא על מגש של כסף".
מילר צדק לבסוף בגישתו הבלתי מתפשרת: מסופר מנקודת מבטם של חיות המשק השונות - ובראשם בייב החזרזיר, "בייב" עורר מהפכה בכל הנוגע לסרטי ילדים ואפקטים ויזואליים, כשגרף לא פחות מ-254 מיליון דולרים ברחבי העולם (אל מול תקציב של 30 מיליון דולרים בלבד) ושבע מועמדויות לפרסי האוסקר, כולל לפרסי הסרט והתסריטים הטובים הטוב ביותר. (הסרט, אגב, זכה באוסקר על האפקטים הוויזואליים שלו).
"סטיוארט ליטל" (1999)
מעיבוד קולנועי אחד לקלאסיקת ילדים למשנהו: 4 שנים אחרי שהחזיר בייב כבש את מסכי הקולנוע, הגיע העכבר הלבן והחמוד סטיוארט ליטל (בקולו של כוכב סרטי "בחזרה לעתיד" מייקל ג'יי פוקס) בעיבוד לייב-אקשן לספר באותו השם מ-1945.
אך זוהי לא הנקודה המשותפת היחידה בין שני הסרטים: כפי ש"בייב" הביאה לעולם הילדים את איש המד"ב הקשוח מילר, כך "סטיוארט ליטל" היה לפרי עטו (יחד עם גרג ברוקר) של אחד ושמו מ. נייט שאמלאן. כן, כן, באותה השנה שבה זכה במאי האימה חובב הטוויסטים לפריצתו הגדולה עם "החוש השישי", הוא פינה את הזמן גם לסיפור על עכבר שמתקשה למצוא את מקומו בקרב משפחתו המאמצת החדשה - האב פרדריק (יו לורי, "האוס"), האם אלינור (ג'ינה דיוויס, "תלמה ולואיז"), הבן ג'ורג' (ג'ונתן ליפניקי, "ג'רי מגווייר") והחתול סנובל (נייתן ליין, "כלוב הציפורים"). למרות ש"סטיוארט ליטל" לא היה ל"חלטורה" מהצד עבור שאמלאן - הסרט היה ללהיט עצום, הניב שלושה המשכים והוכיח (הרבה לפני "רטטוי") שעכברים אינה כה "דוחים" כפי שנדמה.