"חונכתי באובססיביות לשרוד, כולל להצניע כל סממן יהודי"

"עבורי, זו יצירת מופת של אמנות הקומיקס, ותיעוד מאוד נאמן של הגיהנום שחוו שורדי השואה ומשפחותיהם", אומרת בריאיון לרשת 13 הדוקומנטריסטית הצרפתיה-יהודיה פולין הורוביץ על רגשותיה כיום כלפי הרומן הגרפי המפורסם של הקומיקסאי האמריקאי ארט ספיגלמן - "מאוס". "למרות זאת, אני לא חושבת שהרומן הזה - או כל יצירה שעוסקת בשואה - היא תרופת נגד לשנאה. אני די פסימית לגבי זה. אם לצטט את ספיגלמן עצמו, 'לסבול לא עושה אותך אדם טוב יותר, זה רק מוביל לעוד כאב'. זו בכלל תפיסה הרבה יותר נוצרית בעיניי, לא יהודית".

מתבקש להבין מאיפה מגיעה הורוביץ - בעולם שבו האנטישמיות שבה להיות איום ממשי מיום ליום, קל למצוא את עצמך שוב בעמדת הקורבן, או אף לפעול בהתקרבנות. כבת למשפחת ניצולי שואה, נדמה שהקולנוענית אף פעם לא התעניינה בהתבוססות בכאב, אלא בהבנה של שורשי הטראומה. אין פלא, אם כך, שספרו של ספיגלמן שימש גשר עבורה לעבר הטראומטי: אותו רומן פוסט-מודרניסטי מ-1991 (שהחל להתפרסם שבועית במגזין "Raw" כבר ב-1980) קופץ בין העבר להווה תכופות, ומשחזר את עברו של אביו שורד השואה של היוצר היהודי בעולם של עכברים וחתולים, תרתי משמע - הראשונים כיהודים, והשניים כנאצים.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• "ניו יורק היא עיר של מהגרים - זה מה שהופך אותה לכל כך נהדרת"

• עם הרבה הומור, דמיון ושפיץ ביקורתי, ההצגה הזו מוכיחה שבשוליים יכול להיות הכי כיף שיש

• מתרגשים? נחשף המועד שבו תעלה לשידור העונה החדשה של "אופוריה"

הפצצה שהנחית ספילגמן (דאז בכלל נודע כיוצר קלפי "חבורת הזבל") על זיכרון השואה העולמי, טיפה אחרי "שואה" של קלוד לנצמן ורגע אחרי "רשימת שינדלר" של סטיבן ספילברג, גרמו לעולם לשוב ולחשוב על הזוועות שעברו יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, איך הזיכרונות עוברות מדור לדור, למה אלו בכלל התרחשו ואיך מבטיחים שדבר כזה לא יחזור על עצמו.

מהמפגש בין שני העולמות האלו - ההשפעה התרבותית העצומה של "מאוס" על אמנות הקומיקס, זיכרון השואה ובכלל, והקשר הפרסונלי שלה לרומן, כשבנה בן ה-13 ביקש לפתע לקרוא אותו - יצאה הורוביץ לסרטה התיעודי "גיהנום אושוויץ – 'מאוס' מאת ארט ספיגלמן", שיוקרן בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2025 - שיתקיים ב-18-13 בדצמבר בסינמטק ירושלים. לרגל ההקרנה, שוחחנו עם הורוביץ על טראומה בין-דורית, יחסיה עם ספיגלמן ותעוזה אומנותית בעידן פוריטני.

החקירה הזו של "מאוס" נעשית באופן מאוד ברור דרך נקודת מבטך וסיפורך המשפחתי. האם זו הייתה כוונתך מלכתחילה?
"בעיניי, התמה של הסרט בראש ובראשונה היא עדות והעברתה הלאה. איך אנחנו מעבירים? מה ניתן או לא ניתן לייצוג? כמה אוטוביוגרפיים אנחנו יכולים להיות באומנות? ובפרט, איך מנגישים זאת לילדינו?. 'מאוס' הוא בעיקרו סיפור על יחסי אב-בן - זו שמורכבת ואוניברסלית מבסיסה - והנה אני, שנוהגת לצלם את אבי לסרטיי הדוקומנטריים כבר 15 שנה, וגם הוא יהודי נרגן ודי בלתי נסבל. וכל פעם אמרתי לעצמי שאפסיק לצלם אותו אבל שוב סיפורי המלחמה צצים איתו - אז מראש כיוונתי שנרטיב הסרט יגיד 'אני' ומה אני עושה בנדון עם משפחתי שלי".

"לא רציתי חלילה שהסיפור של המשפחה שלי - שהוא לא מקורי במיוחד - יתפוס את אור הזרקורים ל'מאוס', אבל הוא כן יכול להדהד את הטראומה הבין-דורית (שתיקה, הדחקה וכו') שהספר מדבר עליה וזו גם דרך להביא את הצופה איתי לסיפור, כשהוא יודע מי מעביר לו את המידע, כמו מעין מספר אגדות".

"מה שלא ציפיתי לו זו הבקשה של הבן שלי לקרוא את הספר, בעודי כבר עובדת על הסרט. התשובה המיידית שלי הייתה שזה לא מתאים לגילו, והוא ענה לי שלא רק שהספר כבר נמצא בספריית בית הספר והוא היה מגיע אליו בעצמו, אלא שאת כל זוועות השואה - תאי הגזים וכו' - הוא כבר מכיר ממני, כי אני מדברת עליהן נון-סטופ. הזדעזעתי להבין שבעצם שכפלתי את החינוך שאני קיבלתי - אותה פריזמה של הסתכלות החיים דרך השואה, האובססיה להישרדות, להצניע כל סממן יהודי. אז כך גם הסתכלתי על 'מאוס' כדרך חינוכית למעשה להעביר את הזיכרון הזה לילדינו".

את חושבת שיצירה כזו - שמאתגרת נורמות מבסיסה - הייתה יכולה להיות בעלת אותו אפקט ב-2025, כשהסביבה הרבה יותר שמרנית ופוריטנית?
"זו שאלה להפנות להיסטוריון של קומיקס, אבל אני חושבת שיש בכל זאת עדיין המון מרחב וחופש פעולה לאמני קומיקס. כשראיינתי את הקומיקסאי הצרפתי עמנואל גובר לסרט שלי, הוא אמר שלי שהגדולה של 'מאוס' היא הצוהר שהוא פתח לאמנים לאייר איורים שאינם כה אסתטיים או 'יפים', ובאמצעותם לספר סיפורים ארוכים, פרסונליים, מחוספסים".

"החיות הזו עדיין קיימת בעיניי, אבל אני חושבת שהבדל מהותי הוא הזמינות של חוברות/ספרי קומיקס - מה שהיה פעם למוצר צריכה בסיסי ודי זול, היום הפך ללוקסוס. מכאן שההשפעה שלהן על הציבור הרחב קטנה הרבה יותר משהייתה".