עתידות: "קח אותי לירח" לא יגיע רחוק

אנחנו חיים בעידן שבו כל פוסט ברשת חברתית הוא בעצם חקירה עיתונאית "מעמיקה", וכל שכן ברחוב הוא מומחה בינלאומי לגיאופוליטיקה המתעסק בתיאוריות קונספירציה. אז מה יותר טבעי מלהביא אל המסך הגדול את הסרט "קח אותי לירח" של גרג ברלנטי, המתעסק גם הוא בין היתר בתיאוריית הקונספירציה המוכרת ביותר אודות זיוף הנחיתה על הירח?

ברלנטי המוערך והמוכשר, הוא הכוח העומד מאחורי לא מעט מהיצירות הגדולות בעולמות הקולנוע והטלוויזיה שאף זכה לכוכב בשדרות הוליווד רגע לפני גיל 50.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• 18 שנים אחרי: דיסני מפתחים סרט המשך ל"השטן לובשת פראדה"
• ניסה לזרוק חפץ לבמה - הזמרת איימה בתביעה: "תוציאו את הזבל הזה"
• אנימה בצל המלחמה, בסימן השבעה באוקטובר: תוכנית פסטיבל אנימיקס

"קח אותי לירח" משלב בתוכו דרמה, קומדיה ורומנטיקה סביב הסיפור הגרנדיוזי של הנחיתה הראשונה על הירח. הסרט מתרחש בסוף שנות ה-60 ולא חוסך מאיתנו את האופנה הצבעונית והשיק של התקופה העליזה. בלב הסרט עומדת קלי ג'ונס (סקרלט ג'והנסון), אומנית שיווק המוצגת כווירטואוזית מרשימה של מילים ושכנועים. ג'ונס מקבלת משימה ישירות מהבית הלבן: לתקן את תדמיתה הציבורית של נאס"א ולהפוך אותה למותג נחשק וחיובי.

בדרך היצירתית שלה אל המטרה, היא פוגשת את קול דיוויס (צ'אנינג טייטום), מנהל השיגור של אפולו 11 שעתידה לטוס אל הירח ובתקווה להנחית עליו את ניל ארמסטרונג, באז אולדרין ומייקל קולינס. ברגע שהאנשים החשובים בבית הלבן מבינים שהמשימה חשובה מכדי להיכשל, ג'ונס מקבלת הוראה לביים נחיתה מזויפת על הירח כתוכנית גיבוי ומתייצבת למשימה בעל כורחה. מאותו רגע הספירה לאחור האמיתית מתחילה.

הסרט מושתת ברובו על תצוגת המשחק המרשימה במיוחד של סקרלט ג'והנסון. היא מציגה בקלות רבה את הקסם של אשפית השיווק קלי ג'ונס - היכולת שלה לקרוא את לקוחותיה כספר פתוח, להבין את הרצונות הכמוסים ביותר ולמכור להם חלומות בצורה של מוצרים מרתקת. מעבר ליכולות השכנוע וההפנוט, היא מצליחה לשקף את הרוח של הסיקסטיז במלא הדרה - מהלבוש הצבעוני והמתוקתק עם נעלי העקב, האיפור הכבד ועד לשיערה הקצר אך הוורסטילי עם התסרוקות השונות.

בעוד סקרלט זוהרת בתפקיד קלי ג'ונס, צ'אנינג טייטום מגיש ביצוע טוב אך די רגיל. טייטום אמנם מצליח להעביר את התסכול, הכעס והבלבול של מנהל השיגור - אך עדיין נראה כי הוא נמצא באזור הנוחות שלו ומעדיף להישאר בו עם הקסם הרגיל שלו שכולנו מכירים.

למרות שהסרט לא באמת מחדש דבר בז'אנר, הוא מצליח לספק בידור קליל שלא נופל לקלישאות הגרועות ביותר שלו. הוא מתהדר בכמה רגעי צחוק מוצלחים, אך אי-אפשר לבסס סרט שלם על מספר בדיחות טובות. עם זאת, הצד הטכני של הסרט ראוי לציון: הצילום מרשים במיוחד ומעניק כאן נקודות זכות. בנוסף לחוויה החזותית, הפסקול משלים היטב את האווירה הכללית של הסרט ומחבר היטב את הצופה אל רוח התקופה שבה הוא מתרחש.

נקודה נוספת וחשובה שלא ניתן להתעלם ממנה היא אורכו של הסרט (131 דקות): נדמה היה כי גרג ברלנטי התאהב יותר מדי בחומרים שצולמו ולא הצליח לוותר על אף סצנה. קיצור של 30-20 דקות מהתוצר הסופי היה עושה פלאים לחוויה הכללית ולקצב. זה היה חוסך צפייה בכמה סצנות מיותרות או בלהביט בשעון בכל כמה דקות. ועדיין, ברלנטי מצליח ליצור כמה רגעים קסומים - במיוחד כשהוא משלב בין הדרמה האישית של הדמויות לבין האירועים ההיסטוריים הגדולים שהופכים חלק מהסצנות למרגשות יותר.