בלי הזוגות האלו מאחורי המצלמה - הקולנוע לא היה נראה אותו דבר
הם אהבו, רבו, התקוטטו ובעיקר העבירו הכול למסך הגדול - אבל גם יצרו קלאסיקות בלתי נשכחות. רגע לפני שהתוכנית "פאוור קאפל" עולה לאוויר (ראשון ברשת 13), חזרנו לצמדי הבמאים-מוזות הגדולים בהיסטוריה - מהנוירוטיות של וודי אלן ודיאן קיטון ועד הפואטיות של משה מזרחי ומיכל בת-אדם
משחר ימיה, אמנות עובדת על מוזות. חשבו על זה: לכל אמן/ית גדול/ה שאתם מכירים הייתה השראה גדולה בדמות מאהב/ת שגרמה ליצירה לקרות: לוויליאם שייקספיר היה את אן האת'וויי (לא השחקנית), לג'ון לנון ופול מקרטני היו את יוקו ולינדה (בהתאמה), ולפרידה קאלו היה את דייגו ריברה (למרות שהוא לא ממש היה שם בשבילה).
נכון, לרוב מוזות הן עניין גברי - האישה היפה שנכנסת לחייו של היוצר ומפיחה בו רוח השראה - אך בימינו אנחנו מבינים יותר ויותר שללא שני צידי מערכות היחסים הגדולות הללו, עולם התרבות לא היה כפי שהוא כיום. רגע לפני שזוגות חזקים שכאלו, שמאזנים זה את זו, יפציעו במסכינו ביום ראשון הקרוב בתוכנית החדשה של רשת 13 "פאוור קאפל", חזרנו לכמה זוגות יוצר-מוזה גדולים ששינו את עולם הקולנוע באהבתם.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
וודי אלן ודיאן קיטון
הוא "פרסונה נון גרטה" בתרבות הפופולרית מזה שנים רבות; היא כוכבת אייקונית שהלכה לעולמה בפתאומיות בשנה שעברה, והשאירה רבים כואבים. אך אי אז, לפני שנים רבות, השניים הללו היו הפנים של האהבה ההוליוודית, ומי שהמציאו מחדש במו ידיהם את המושג "קומדיה רומנטית".
אלן וקיטון פגשו זה בזו לראשונה בשנת 1969, כשהשחקנית גילמה את זוגתו של היוצר היהודי-אמריקאי במחזה שכתב, "שחק אותה, סם". חוש ההומור והאקצנטריות שלה משך את אלן, והיא העריצה אותו כחבר, מאהב ויוצר. הזוגיות בין השניים התפרקה במהרה, אך מתוכה נולדות שותפות יצירתית עצומה, כשקיטון כיכבה ברבים מסרטיו של אלן - ביניהם "שחק אותה, סם" (1972), "ישנוני" (1973), "אהבה ומלחמה" (1975) וגולת הכותרת, זוכה האוסקר "הרומן שלי עם אנני" (1977), עם תפקיד שנכתב במיוחד עבור ובהשראת השחקנית, שזכתה על משחקה בו בפרס האוסקר. אלן אמנם עבר מאוחר יותר לעבוד עם זוגתו החדשה דאז מיה פארו (סיפור שמאוחר יותר ילווה בפרידה מכוערת ומתוקשרת ובהאשמה באינוס בתם הקטנה), אך קשה להביס את אותה שותפות עם קיטון - שהוכיחה שקומדיות רומנטיות ממכרות לא חייבות להיות קלישאתיות ועם מבנה סדור, או בין שני כוכבים חתיכים. לפעמים מספיק דיאלוג שנון, עיר אהובה וצמד "נעבעכי" כדי לכבוש אותנו.
ז'אן-לוק גודאר ואנה קארינה
ב-1960, שינה לחלוטין הקולנוען הצרפתי/שוויצרי ז'אן-לוק גודאר את עולם הקולנוע עם סרטו "עד כלות הנשימה", שהכיר לתעשייה את מושג ה"ג'אמפ קאט", אינטרטקסטואליות קולנועית וכוכב אחד בדמותו של ז'אן-פול בלמונדו. אך עבודתו של אותו קולנוען מהפכן ונרגן, בן הגל החדש הצרפתי, תיזכר לעד בזכות פרצופה המהפנט של שחקנית אחת - אנה קארינה.
השחקנית הדנית-צרפתייה הזו נקלעה לחייו של גודאר ב-1960, כשנתקל בה בפרסומת לסבון בעיתון. זה הציע לה תפקיד קטן ב"עד כלות הנשימה", אך קארינה סירבה בתוקף כיוון שזה כלל עירום מלא. כשהבמאי שאל אותה מדוע הסכימה אזי להצטלם בעירום לפרסומת לסבון, היא ענתה לו בכעס: "אתה מטורף? לבשתי חליפת גוף. אולי בראש שלך הייתי עירומה". התקרית הזו גרמה לבמאי חובב הטריקים והדימויים הקולנועיים ולשחקנית הצעירה (צעירה מגודאר בעשור, למעשה) להתאהב כליל, וקארינה הפכה במהרה לדימוי הקולנועי האהוב על גודאר.
קארינה כיכבה ב-8 מסרטיו של הבמאי, ביניהם קלאסיקות נצחיות של הקולנוע האירופי כמו "אישה היא אישה" (1961), "לחיות את חייה" (1962) ו"פיירו המשוגע" (1965), אך נישואיהם של השניים היו רוויי תהפוכות ומהלומות, שנעו מבגידות, היעלמויותיו החוזרות והנשנות של גודאר, יחסו הנוקשה לקארינה על הסט וניסיון ההתאבדות שלה. אלו אמנם נגמרו בשלהי שנות ה-60, אך על המורשת של אותו רומן סוער הקולנוע עוד לא התגבר.
אינגמר ברגמן וליב אולמן
ברגמן אמנם תיעב את גודאר (הראשון דווקא חיבב אותו למדי), אך הבמאי השוודי המפורסם בעולם "חיקה" את הבמאי הצרפתי עם מוזה סוערת משלו. זוהי השחקנית והיוצרת הנוורגית ליב אולמן, שבנוכחותה האלגנטית, כמעט מלאכית, עידנה ואיזנה את ראיית העולם הקשוחה והנוקשה של ברגמן.
השניים נפגשו על סט סרטו של הבמאי, "פרסונה" (1966), בו שיחקה לצד ביבי אנדרסון (עוד אחת ממאהבותיו של ברגמן). אנדרסון הכירה בין השניים, ורומן סוער פצח ביניהם - למרות העובדה ששניהם היו עדיין נשואים לאחרים. מערכת יחסים זו הסתיימה ב-1970, כשלשניים בת אחת (נכדם המשותף הפך אף הוא לקולנוען) וסכסוכים רבים, אך אלו המשיכו לעבוד יחדיו באופן קבוע עד למותו של ברגמן ב-2007. שיתופי הפעולה הרבים בין השניים - ביניהם "פרסונה", "בושה" (1968), "תמונות מחיי נישואין" (1973) ו"סונטת סתיו" (1976) - טשטשו עוד יותר את הגבול בין החיים הפרטיים למה שמוצג על המסך, כשהראו שאמנות חודרת עמוק משחשבנו לנפשו של אדם.
משה מזרחי ומיכל בת-אדם
נעבור למחוזותינו. זוכה האוסקר המנוח משה מזרחי ומיכל בת-אדם הם ככל הנראה זוג הבמאים הנודע והפורה ביותר שיצא מהקולנוע הישראלי, ולא מעט מכך נבע מאהבתם הגדולה זה לזו. בת-אדם (שנולדה כמיכל רובין) נכנסה לחייו של מזרחי כשכיכבה בסרטו "אני אוהב אותך רוזה" (1972). למרות פער הגילים ביניהם (כ-15 שנה), השניים הפכו במהרה לבעל ואישה ולצוות בלתי נפרד, כשבת-אדם כיכבה בדרמות הפואטיות של מזרחי - שליהטטו בין רגישויות מסורתיות לסגנון אירופי - ביניהן "הבית ברחוב שלוש" (1973), "אבו אל בנאת" (1973) וזוכה האוסקר "כל החיים לפניו" (1977). עם השנים, עבר מזרחי לצרפת, בעוד אשתו נותרה "על הקו" בין אירופה וישראל.
בת-אדם הפכה במהרה לבמאית מוערכת בפני עצמה, עם סרטים כמו "רגעים" (1979) ו"איה: אוטוביוגרפיה דמיונית" (1994), ונותרה לצד מזרחי עד למותו ב-2018. בפסטיבל דוקאביב האחרון הציגה את סרטה התיעודי החדש שיצרה על אהבתם, "משה מזרחי: לטפס על ההר".
ג'ינה רולנדס וג'ון קאסאווטס
נסיים עם הזוג המלכותי של הקולנוע העצמאי האמריקאי. ג'ינה רולנדס וג'ון קאסאווטס - שני שחקנים מוכשרים מניו יורק - פגשו זה בזו בשנות ה-50, והתאהבו מיד. במהרה החל קאסאווטס להתנסות עם קולנוע עצמאי, הרחק מהמכונה ההוליוודית, בעקבות ניסיונות דומים בעולם התיאטרון; אליו חברה בטבעיות רבה רולנדס, למרות המהמורות הרבות שחווה בקריירה החדשה שלו.
כך, כשהוא משחק בשלל סרטים וסדרות ("תינוקה של רוזמרי", "12 הנועזים") בכדי לממן את הרפתקאותיו הקולנועיות, ביים קאסאווטס 10 סרטים בכיכובה של אשתו - ביניהם "פנים" (1968), "מיני ומוסקוביץ'" (1971), "ליל בכורה" (1977) ו"אישה תחת השפעה" (1974), שהרוויח לרולנדס מועמדות לפרס השחקנית הטובה ביותר בטקס האוסקר, ושנחשב מאז צאתו לאחד מהסרטים הבולטים ביותר שבמרכזו עומדת אישה.
הופעה משוחררת זו לא רק מלומדת עד היום בבתי הספר למשחק ברחבי העולם, אלא הוכיחה את טיב העבודה המתמשכת בין בני הזוג: האחד מנסה לחקור את כוחה של האהבה אל מול בעיות נפשיות, שנאה ובדידות, בצילום משתהה וטייקים ארוכים; השנייה - ענקית המשחק הנטורליסטי - "לא עצרה באדום" ברגע שהמצלמות החלו לפעול, וגרמה לכל צופה להזדהות ישירות עם כל צער וחיבה שהביעה. קאסאווטס אמנם הלך לעולמו בטרם עת ב-1989 (רולנדס הלכה לעולמה לפני כשנתיים, אחרי מאבק ממושך במחלת האלצהיימר), אך מעטים היוצרים והשחקנים שהגיעו לאותן הפסגות אליהן הגיעו השניים לפני 50 שנים ויותר.