יותר מ-45 שנה אחרי שהוקם, פסטיבל הסרטים הזה עדיין מסובב ראשים
כשהאקלים הפוליטי בארצות הברית רותח, "מעבר דירה" מצופה לקולורדו ומותו לפני כחצי שנה של המייסד, השחקן רוברט רדפורד - פסטיבל הסרטים סאנדנס סוחב לא מעט על כתפיו. לאחר שכבר הוכיח את עצמו כל פעם מחדש, קשה להאמין שזה מה שישבור אותו. מחווה לפסטיבל ששינה הכול מבלי להניד עפעף
בעודה פותחת עוד מהדורה (שתסתיים ב-1 בפברואר), נאלצה הנהלת פסטיבל הסרטים סאנדנס להתמודד עם לא מעט מטען קודם: האקלים הפוליטי הנפיץ בארצות הברית בימים אלו, שמונע על ידי ההתנגדות והתמיכה בפעילותה האגרסיבית של משטרת ההגירה - ICE (אורחים חשובים כדוגמת זוכת האוסקר נטלי פורטמן ואוליביה וויילד כבר התבטאו באופן נחרץ בנושא על השטיח האדום בפסטיבל אמש); המעבר הקרב של האירוע ב-2027 לעיר בולדר שבקולורדו, אחרי 45 שנים בהן התארח בפארק סיטי שביוטה; והפרידה הכואבת ממייסד הפסטיבל, כוכב הקולנוע והבמאי זוכה האוסקר רוברט רדפורד, שהלך לעולמו בספטמבר האחרון בגיל 89.
אבל כפסטיבל הקולנוע העצמאי הגדול באמריקה, וככל הנראה אחד מהחשובים בעולם, לסאנדנס אין יותר מידי זמן להתעסק עם "מה אם", אלא לנהל מערך עצום - שהוליד מתוכו לא פחות מ-15 מועמדים לסרט הטוב ביותר בפרסי האוסקר לאורך השנים (וזוכה אחד - "CODA" - ב-2022) וכמה מהשמות ששינו את פני הקולנוע לעד. זוהי מחווה לפסטיבל שעיצב את הקולנוע המודרני בדמותו, אך בכל זאת מקבל ממנו לא פעם כתף קרה (ולא רק כי מושלג ביוטה).
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
איך הכול התחיל? רדפורד, דאז עדיין כוכב הוליוודי עצום, שיוצא שרשרת להיטים - ביניהם "כל אנשי הנשיא" ו"שלושת ימי הקונדור" - התבסס לו בשלהי שנות ה-70 באזור סולט לייק סיטי שביוטה. משרכש לעצמו אדמה באזור ההררי מחוץ לעיר, וכינה אותה "סאנדנס" - על שמו של הסאנדנס קיד, הדמות שהעניקה לו את הפריצה הגדולה ב"קיד וקסידי" ב-1969 - החליט רדפורד לעשות עימה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: קולנוע. לא, לא לצלם סרט, אלא לפתוח פסטיבל קולנוע מקומי, שמטרתו להבליט את הפוטנציאל של סרטים עצמאיים (דאז בעיקר אמריקאים), לחגוג סרטים שהיו ונשכחו ולמנף את האירוע לטובת הכלכלה ביוטה.
אחרי פסטיבל ראשוני ב-1978 שהציג בעיקרו קלאסיקות הוליוודיות, כדוגמת "חשמלית ושמה תשוקה", "רחובות זועמים" ו"קאובוי של חצות", החליט ב-1981 רדפורד - יחד עם חברו, הבמאי זוכה האוסקר סידני פולאק ("טוטסי") - שמעבר לעיירה פארק סיטי, אליה מגיעים רבים לחופשות סקי, ולפעילות בחודש ינואר ימקסם את תשומת הלב הציבורית לפסטיבל.
המחשבה שחודש ינואר - שנחשב לא רשמית ל"פח הזבל" של הוליווד, בו מוקרנים סרטים שוליים או אלו שהתעשייה לא רואה בהם פוטנציאל רווחי - יהפוך את הפסטיבל של רדפורד לשיחת היום הייתה נדמית תמוהה, אז והיום, אך רדפורד צחק את הצחוק האחרון.
כשהוליווד הייתה עסוקה בשוברי קופות לכל המשפחה - מ"בחזרה לעתיד" ל"מכסחי השדים" ועד "אהבה בשחקים" - הפך הפסטיבל לחממה אמיתית לאלו שכולם לא נשמע בתוך המערכת הממוסדת; אלו שרק עשור קודם לכן, ב"הוליווד החדשה", היו כמעט מלכי העולם - הקולנוענים העצמאיים.
כך, תחת חיבוקו החם של רדפורד, יצאו מבין כותלי אותו אולם קטן ביוטה, אחד אחרי השני, ענקי קולנוע מכל הסוגים. ואלו שמות: קוונטין טרנטינו (וסרטו "כלבי אשמורת", ששם אותו על המפה העולמית), האחים כהן (שזכו בפסטיבל עם סרט הביכורים שלהם, "רציחות פשוטות"), סטיבן סודרברג ("סקס, שקרים ווידאוטייפ" של הבמאי, שיצא מסאנדנס ב-1989, הוזנק לזכות באותה השנה בדקל הזהב בפסטיבל קאן היוקרתי), רוברט רודריגז ("ספיי קידס"), דמיאן שאזל ("לה לה לנד"), ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות"), טאיקה וואיטיטי ("ג'וג'ו ראביט"), ג'ים ג'ארמוש ("פרחים שבורים"), דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום"), פול תומאס אנדרסון, קלואי ז'או ("ארץ נוודים" ו"המנט" המדובר), ראיין קוגלר ("חוטאים") ועוד ועוד.
כמעט במו ידיו, הפך רדפורד את הקולנוע האמריקאי של שנות ה-90 לקולנוע אחר, בועט, ששיחק עם ז'אנרים ועיצב מחדש מה אפשר ומה אי אפשר לעשות בדרמות למבוגרים, שהוכיח שגם סרטים שהם הכול חוץ מ"מרצי קהל" יכולים להפוך להצלחות קופתיות עצומות (אנחנו מסתכלים עליך, קוונטין השכן מתל אביב).
25 השנים האחרונות ראו את הפסטיבל רק מתעצם בכוחו ומושך אליו ספונסרים רבי יכולת, כדוגמת אמזון ואפל; כוכביה הגדולים ביותר של הוליווד ואיתם אינספור צלמי פפראצי. יש אלו שראו בכך התמסחרות שלא לצורך - היוצר קווין סמית', למשל, טען שאם היה מוציא בשנות ה-2000 את סרט הקאלט שלו "מוכרים בלבד" במקום בשנות ה-90, זה לא היה זוכה להקרנה בסאנדנס, כי אין בו כוכבים.
אך בפועל, כל אלו היו רק לטובת הממסד שהקים רדפורד - כשהוא עומד באותה השורה של הפסטיבלים החשובים בעולם, כגון קאן ו-ונציה, החל להגדיר סאנדנס לא רק את סדר היום הציבורי בהוליווד, אלא גם את מה שנראה בעיני התעשייה לאיכותי. סרטים קטנים ומוזרים כדוגמת "תברח" ו"קרא לי בשמך", שהיו זוכים להתעלמות גורפת רק כ-20 שנה קודם לכן, הפכו למועמדים וזוכים באוסקר; אחרים, כמו "קר עד העצם", הזניקו כוכבי ענק (במקרה זה, ג'ניפר לורנס) שהובילו פרנצ'ייזים, שגלגלו בתורם מיליארדים להוליווד.
גם השנה - כמדי שנה - קיבל פסטיבל סאנדנס יבול חם ומסקרן: "The Moment", מוקומנטרי/סרט קונצרט בכיכובה של אחת מכוכבות הפופ הגדולות בעולם, צ'ארלי XCX, בתפקיד עצמה; סרט חדש (גם כאן עם צ'ארלי XCX) מבית היוצר של יקיר קולנוע האנדרגראונד, גרג אראקי ("עור מסתורי"), אחרי שנים מחוץ לאור הזרקורים; סרט אימה חדש ומסקרן, בכיכובו של צ'אנינג טייטום, שכבר גורר ביקורות חיוביות; וסרט אחד משלנו - "עצמאות" - של הבמאי משה רוזנטל ("קריוקי"), שכבר עושה אותנו גאים.
חלק מסרטים אלו יהפכו לקלאסיקות מודרניות, חלק יעלמו בתהום הנשייה. לטוב ולרע, זה מסלול חייהם של סרטי פסטיבל סאנדנס, ועל כך כולנו חבים לו תודה גדולה.