רוברט דה נירו בן 80: הסיפורים האמיתיים מאחורי הדמויות האייקוניות שגילם לאורך השנים

רפרטואר הסרטים המרשים של דה נירו לא משאיר מקום לספק: מדובר בגדול שחקני הקולנוע אי-פעם (וכן, אני מאוד נחרץ בדעתי) • לכבוד הגעתו לגבורות החודש, חקרנו מה באמת עומד מאחורי כמה מתפקידיו הגדולים - החל ממייק ב"צייד הצבאים" ועד לנודלס מ|היו זמנים באמריקה" | שיהיה במזל טוב

לירן גולדווין | 23.08.2023

רוברט דה נירו | צילום: שאטרסטוק

עבור מי שחי בשנות ה-70 וה-80 (אבל לא רק), רוברט דה נירו הוא שחקן הקולנוע האמריקני הגדול ביותר בכל הזמנים. מצד אחד, אני חושב שהקביעה הזו היא די חסרת טעם - הרי זה לא שיש בכלל שחקן אחר אותו ניתן להשוות אליו ראש בראש. מצד שני, אנחנו מדברים כאן על רוברט דה נירו הענק - כך שגם בלי השוואה כזו או אחרת אפשר לקבוע בוודאות שמדובר בגדול שחקני הקולנוע אי-פעם.

בשבוע שעבר הוא חגג 80. קשה לסקור בכתבה אחת את כל פועלו כך ברשותכם אנסה לתמצת: דה נירו, שגדל וחי בניו יורק, כיכב בשלל סרטי מופת, זכה להרבה שבחים וקיבל אינספור פרסים. גאונותו מתבטאת, בין היתר, ביכולת המבריקה שלו לשחק דמות בעלת אישיות מוצקה, אך באותה העת גם גמישה, כזו היכולה לנוע בקלילות יוצאת דופן מרגישות עמוקה לאלימות קשוחה. לעיתים, אפילו רק המבט שלו מצליח לבטא ללא מילים את כל מה שהסצנה רוצה להעביר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

שחקנים הוליוודים אחרים ששיחקו לצדו של דה נירו העידו על הכריזמה והמיומנות הגבוהה שלו "להעביר את המסר" באמצעות הזזת גבה, הרמה קלה של זווית הפה או קימוט המצח. יכולת זו סייעה לו בעיקר בתחילת דרכו הקולנועית, אז לוהק בעיקר לסרטי גנגסטרים ומאפיה בתפקידים אלימים ואכזריים. לאורך הקריירה שלו, שמתפרסות על פני עשורים רבים, זכה דה נירו בשני פסלוני אוסקר: הראשון עבור תקפידו כשחקן משנה בסרט "הסנדק 2", והשני עבור תפקידו הראשי בתור המתאגרף ג'ייק למוטה (השור מברונקס) בסרט "השור הזועם".

אבל עם כל הכבוד לשני התפקידים שעבורם זכה בפרס היוקרתי בעולם, אנחנו העדפנו לצלול לעומק כמה מתפקידיו הגדולים ולהביא את הסיפורים שמאחוריהם:

צייד הצבאים

האפוס על מלחמת וייטנאם מאת הבמאי מייקל צ'ימינו יצא לאקרנים ב-1978. הסרט ידוע לשמצה בהליך הייצור המפרך שלו והוא מצטרף לשורות סרטים כמו "אפוקליפסה עכשיו", בכל הקשור להתאמת הפעלולים לסיפור השאפתני.

"צייד הצבאים", שזכור מתצלומי התקריב שבו ממלחמת וייטנאם, היה פרויקט משמעותי בעידן "הוליווד החדשה" (תנועה המאופיינת ביציאה מהנורמות הקולנועיות המסורתיות והעברת הלפיד ממפיקי האולפנים למנהלים האמנותיים). התקציב העצום של הסרט, תנאי הצילום המורכבים והטכניקות הניגודיות, נחשבו לחלק בלתי נפרד מסרטים מהסוג זה.

"חשבתי שהתסריט מפליא בתיאורו את האפקטים של המלחמה ואיך החבר'ה משם חזרו", סיפר דה נירו בריאיון עבר. "מייקל עבד קשה על התסריט והיו לו רעיונות גדולים. הוא היה מלא תשוקה". לדבריו, הוא והבמאי הסתדרו היטב, שכן כפי שתיאר, השניים היו "פתוחים אחד כלפי השני, מוכנים להיפגש בכל זמן ובכל מקום כדי לעבוד ביחד עד הסוף. הרגשתי שיש שם משהו חדש ומשהו טוב".

גם צ'ימינו הגיב בתורו: "מישהו כמו בובי (כינוי חיבה -ל.ג) הוא נדיר מאוד. הוא איש מלאכה, מקצוען. הוא מאמין שמשחק זה משהו שצריך לעבוד עליו, שביצוע מיוחד זה לא לגמרי במקרה. בובי חי את זה. הוא הדוגמה הטובה ביותר לזה".

ג'קי בראון

לאורך חייו הציע דה נירו את שירותי המשחק שלו לשחקנים ובמאים כמו מרטין סקורסזה, קנת' בראנה, פרנסיס פורד קופולה ואפילו קוונטין טרנטינו - איתו שיתף פעולה פעם אחת בלבד. דה נירו שיחק בסרט העלילתי השלישי של טרנטינו, "ג'קי בראון", לצד פאם גריר, סמואל ל. ג'קסון, רוברט פורסטר, ברידג'ט פונדה ומייקל קיטון. הוא גילם את לואי גארה, פושע ששוחרר לאחרונה מהכלא וחבר לתא לשעבר של סוחר הנשק בגילומו של ג'קסון, אורדל רובי.

לפני ההפקה של "ג'קי בראון", טרנטינו ביקש מדה נירו לצפות בסרט פשע מסוים כדי להכניס אותו לדמות. מאחר שדמותו של דה נירו השתחררה לאחרונה מהכלא, הוא נאלץ לעבור שיקום ולזנוח את דרכיו הקודמות בשביל שלא ימצא את עצמו בחזרה בעולם הפשע.

טרנטינו הציע את הסרט "שעת מבחן" של אולו גרוסברד מ-1978 בכיכובו של דסטין הופמן. דה נירו, אגב, הוא לא היה האדם היחיד שטרנטינו המליץ לו על סרטים בכלל או על הסרט הזה בפרט, שכן הבמאי (הכבר כמעט ישראלי) עבד בעברו בחנות להשכרת סרטי וידאו בלוס אנג'לס.

באופן אירוני שכזה, בסרטו "ג'קי בראון" הפך טרנטינו את דה נירו - שכבר אז נחשב לשחקן על - לדמות מבולבלת, שותף עיוור של אורדל החמקמק. אלא שזה משתנה במהלך הסרט, כאשר בסופו של דבר דה נירו שאנחנו מכירים מוציא את ראשו, מאבד את קור הרוח שלו, שולף את האקדח ו... כדאי לכם לראות את הסרט. לא ארצה לעשות ספוילר כי מדובר פה בחתיכת סצנה.

היו זמנים באמריקה

הבמאי סרג'יו לאונה עשה דרך ארוכה מאוד עד שיצא הסרט "היו זמנים באמריקה" בגרסתו הסופית. הרעיון לסרט נולד עוד בסוף שנות ה-60, כשלאונה נכח בניו יורק במסגרת קידום הסרט "היו זמנים במערב". לאונה קרא את הספר "The Hoods" של הארי גריי מ-1952 - כשהאמונה אומרת שזהו שם העט של הרשל גולדברג, גנגסטר יהודי אמריקני אמיתי, שכתב את הספר בתור אוטוביוגרפיה בדיונית בזמן שישב בכלא.

שמות הדמויות בספר שונו מן הסתם כדי "להגן על החפים מפשע", בעוד שגריי עצמו, שחשש לסכן את בני משפחתו, כתב גרסאות מצועפות של אירועי מאפיה שהתרחשו בשנות ה-20 וה-30 בארצות הברית של אמריקה.

בסופו של דבר, ללאונה היה קשה לשמור על קשר עם גריי, שנכנס למגננה לגבי זהותו האמיתית וכן לגבי הנסיבות שבהן הוא נפגש עם אנשים זרים. ספר הביוגרפיה "סרג'יו לאונה: משהו שקשור עם המוות", אשר נכתב על ידי כריסטופר פריילינג, מגולל את הפעם הראשונה שבה ניסה לאונה ליצור קשר עם הסוכן הספרותי של גריי, רק כדי להידחות על ידו כמה פעמים.

לאונה רצה לרכוש את הזכויות על הספר כדי לעשות סרט, אך לא הייתה לו כוונה לעשות עיבוד אחד לאחד. הוא חשב שזה הכרחי לשוחח עם גריי. בסוף, העקשנות של לאונה השתלמה ובזמן ששהה בבית מלון והתכונן לחזור למולדתו איטליה, הוא קיבל שיחת טלפון מהארי גריי. למזלו הגדול של לאונה, גריי היה מעריץ של "טרילוגיית הדולרים" של לאונה - סדרת מערבוני הספגטי בכיכובו של קלינט איסטווד.

לפי הספר, השיחה בין השניים הובילה לבסוף לפגישה "ללא עדים". גריי, שמלבד חששו מהמאפיה חשש גם מהמשטרה, לא רצה שהשוטרים יגיעו אליו ויחקרו אותו בגין פשעים קודמים שביצע. אלא, שהייתה בעיה: לאונה נדרש למישהו שיתרגם לו בעל פה את דבריו של גריי לאיטלקית. אז, הוא ביקש מהגיס שלו להצטרף לשיחה - אבל למרבה האכזבה התברר כי לגריי לא היה יותר מדי מה להגיד לו.

כשהשניים נפגשו, המאפיונר המזדקן ישב בשתיקה בזמן שלאונה שטף אותו בשאלות. למרות ההתנגדות של גריי, לאונה הבין רק מעצם נוכחותו של גריי מי השחקן שאמור לגלם את "נודלס" בסרטו המצליח "היו זמנים באמריקה": רוברט דה נירו. עשור לאחר מכן, התברר כי אותה פגישה הולידה את אחד מסרטי המאפיה הגדולים של כל הזמנים וסיפקה את אחת ההופעות המשובחות ביותר של דה נירו על המסך.

אז שיהיה במזל, דה נירו, ומי ייתן שעוד השנה תקבל את האוסקר השלישי במספר.

תגיות: קולנוע רוברט דה נירו