הסרטים האלו היו משהו אחד. עם חידושם, הם הפכו למשהו אחר לחלוטין

בעולם שנשלט על ידיהם, רימייקים ושלל חידושים למיניהם כבר לא מפתיעים אותנו. למען האמת, זו בדיוק מטרתם - לגרום לנו להרגיש נוסטלגיה לסרט אהוב מהעבר, לרגע שהיה ולא יחזור, לאווירה ספציפית ששבה שוב לחיים.

אז מי הם החידושים שחורגים מהפורמולה המנצחת, למרות שאין להם אינטרס נראה לעין? לרגל עלייתו לאקרנים בסוף השבוע הקרוב של "אנקונדה" - שמחליף את סרט האימה המקורי בכיכובם של ג'ניפר לופז ואוון וילסון הצעירים משלהי שנות ה-90 בקומדיה פרועה בכיכובם של ג'ק בלאק ופול ראד ("אנטמן") - חזרנו לכמה רימייקים שהחליטו להגיד לחומר המקור להתראות ולצאת לדרך חדשה לחלוטין.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• סוף-סוף הוא כאן: טריילר ראשון לסרטו המדובר של כריסטופר נולאן

• היוצרת החרדית על הטקס של שר התרבות: "אם אמנות לא תהיה חופשית, אז היא לא תהיה בכלל"

• יותר משהוא עוסק בהתבגרות, הסרט הזה מתמקד בהפקרות הורית ובהישרדות

"החנות מעבר לפינה" (1940)/"יש לך הודעה" (1998)

ידעתם שאחת הקומדיות הרומנטיות האהובות ביותר של שנות ה-90 ובז'אנר בפני עצמו היא למעשה רימייק? ובכן, סוג של. סרטה של נורה אפרון ("כשהארי פגש את סאלי"), "יש לך הודעה" - שאיחד בין טום הנקס ומג ראיין בפעם השלישית (אחרי "ג'ו נגד הוולקנו" ו"נדודי שינה בסיאטל") - הוא בחציו חידוש לסרטו של ארנסט לוביטש ("להיות או לא להיות"), ובחציו האחר עיבוד ישיר לחומר המקור - המחזה "Parfumerie" מאת מיקלוש לסלו ההונגרי.

היכן שהמקור עסק בסיפורם של שני עובדים (ג'יימס סטיוארט ומרגרט סאלבן) בחנות בגדים בבודפשט שלפני מלחמת העולם השנייה המתעבים אחד את השנייה בעודם מתאהבים זה בזו (ללא ידיעתם) במכתבים רומנטיים אנונימיים - סרטה של אפרון מעביר את ההתרחשות לשנות ה-90, ואת ההתכתבות הארכאית להתכתבות חדישה דאז, אימיילים (דואר אלקטרוני).

עם זאת, השוני אינו מסתכם רק ברמת העלילה - בעוד "יש לך הודעה" מרגיש ומתנהל מאוד כמו סרט של נורה אפרון (דיאלוג שנון, דמויות חביבות-מביכות וכו'), סרטו של לוביטש (שנחשב עד לימינו אנו לאחד מאבות הקומדיה ההוליוודית) מעדיף להשתמש בקומדיה כדי להתמקד בבעיות החברתיות של מעמד הביניים האמריקאי באותן השנים, כמסגור ההתכתבות במכתבים כבריחה של השניים לחיים "גבוהים" יותר, נטולי חששות כלכליות.

"יוג'ימבו" (1961)/"בעבור חופן דולרים" (1964)

סרטיו של מאסטר הקולנוע היפני אקירה קורסאווה ("שבעת הסמוראים", "ראן") אינם זרים לחידושים כלל וכלל . עם זאת, מעטים ראו בזמן אמת במערבון הספגטי "בעבור חופן דולרים" של הבמאי האיטלקי סרג'יו ליאונה ("הטוב, הרע והמכוער") חידוש לסרט הסמוראים של הקולנוען היפני, "יוג'ימבו".

אחרי הכול, מה בין סיפורו של סמוראי בודד (המוזה התמידית של קורסאווה, טושירו מיפונה) שמגיע לעיירה בה שני ארכי-פושעים מתחרים ביניהם מי ישכור את שירותיו, לבין סיפורו של אקדוחן בודד (קלינט איסטווד) שמגיע לעיירה בה שני ארכי-פושעים מתחרים ביניהם מי ישכור את שירותיו? אה, רגע.

כמי שביקש לתרגם את האקשן והתמות הייחודיות של סרטי הסמוראים של קורסאווה לז'אנר המערבון, ליאונה החליט לבסס את סרטו האחרון ישירות על "יוג'ימבו" האהוב. אך הקולנוען היפני לא נותר חייב, כשהוא וחברת ההפקות של הסרט תבעו את ליאונה עבור קרדיט, וזכו ב-15% מהכנסות "בעבור חופן דולרים". "סניורה ליאונה, ראיתי את סרטך והוא סרט חביב מאוד - אבל הוא למעשה הסרט שלי", כתב קורסאווה במכתב אישי לליאונה. למעשה, קורסאווה הרוויח יותר מריצתו הקולנועית של "בעבור חופן דולרים" מאשר שהרוויח מריצתו של סרטו שלו.

"מעיין הבתולים" (1960)/"הבית האחרון משמאל" (1972)

כשאתם חושבים על גדול הבמאים השוודים (והאירופאים בכלל), אינגמר ברגמן ("פרסונה", "החותם השביעי"), אתם חושבים על אימה גרפית? כנראה שלא. עדיין, זה לא הפריע לרימייק של אחד מסרטיו להפוך לאחד מסרטי האימה המשפיעים והקשוחים ביותר בכל הזמנים.

סרטו זוכה האוסקר של ברגמן, "מעיין הבתולים", נולד מתוך עניין מחודש של הבמאי באגדה שוודית עתיקה, העוקבת אחר סיפורו של אב שיוצא למסע נקמה אחרי שבתו נאנסת ונרצחת באכזריות, ומתוך ניסיון להבין את שורשי הנקמה והאמונה באלימות.

12 שנה לאחר מכן, כשהבמאי האמריקאי הצעיר ווס קרייבן (לימים אגדת אימה, תודות לסרטי "הסיוט ברחוב אלם" ו"צעקה") ניגש ליצור את סרטו הראשון באורך מלא, הוא נזכר באחד הסרטים שהכי אהב - "מעיין הנעורים". כשהוא מעוניין להציג אלימות גרפית לפרטי פרטים ולא "להלל" אותה (כפי שחש שסרטים רבים עשו באותה התקופה) - בייחוד לנוכח המראות הקשים שיצאו מווייטנאם באותם הימים - קרייבן העתיק את "מעיין הנעורים" לאמריקה של התקופה, ועקב אחר מסע הנקמה האכזרי של הורים כאובים לנערה שנחטפה, נאנסה ונרצחה על ידי כנופיה אלימה ומטורפת.

התוצאה לא רק חוותה צנזורה במשך עשורים, אלא הולידה תת-ז'אנר חדש בעולם האימה - מחוספס הרבה יותר ממקודם - שילווה את הקולנוע מכאן והלאה (מ"המנסרים מטקסס" ועד "הוסטל").

"האחד עשר של דני אושן" (1960)/"אושן 11" (2001)

ידעתם שאחד הפרנצ'ייזים האהובים של שנות ה-2000 התחיל בכלל אי שם בשנות ה-60, כאמצעי לקדם את פרנק סינטרה וחבריו? כן, סדרת סרטי "אושן" של סטיבן סודרברג ("סקס, שקרים ווידאוטייפ", "טראפיק", "ארין ברוקוביץ'") - בכיכובם של ג'ורג' קלוני, מאט דיימון, בראד פיט, ג'וליה רוברטס ומי לא - היא למעשה חידוש לסרט נשכח יחסית מ-1960, "האחד עשר של דני אושן".

כלי לקידום ה"ראט פאק" - הכינוי הלא רשמי לו זכתה חבורת החברים שכללה את הזמרים/שחקנים פרנק סינטרה, דין מרטין, סמי דיוויס ג'וניור וג'ואי בישופ והשחקן פיטר לופורד - שהיה לפופולרי באותה התקופה, בייחוד באזור לאס וגאס, "האחד עשר של דני אושן" עוקב אחרי ניסיונם של כמה חברים (בגילומם של החבורה), ותיקי מלחמת העולם השנייה, לשדוד חמישה בתי קזינו בלאס וגאס בלילה אחד - סתם "בשביל הכיף".

משהגיע סודרברג לעבוד על חומר המקור, החליט להמציא לגרסתו "סיבה" לשוד המתוחכם (שמשלב כאן "רק" שלושה בתי קזינו), והיא נקמה - לפחות מצד גיבורינו, דני אושן (קלוני), שמבקש להתנקם באיל ההון טרי בנדיקט (אנדי גרסיה, "הבלתי משוחדים"), שיוצא עם גרושתו של הראשון, טס (רוברטס). שינוי קטן זה כנראה חולל מהפך של ממש בסרט - שלא רק הפך קומי ומבוסס אקשן הרבה יותר מיצירת המקור, אלא ללהיט בינלאומי, שגרף לא פחות מ-450 מיליון דולר ברחבי העולם.