"הסוכן החשאי" מתמודד עם העבר האפל של ארצו כל הדרך אל האוסקר
אחד הסרטים המדוברים של התקופה עוסק בחיים של איש אקדמיה רדוף שמסתתר מהשלטון ושמנסה להימלט מברזיל – ותחת בימויו של קלבר מנדוזה-פילו, נוצרת חגיגה צבעונית לגיבור שבורח מהמוות. על אף שעברו עשרות שנים מאז האירועים שבהם הסרט מתמקד, הוא מצליח לגעת בנקודות הרגישות ביותר של הצופים – ומוכיח עד כמה מוצדקים כל הפרסים והתשבוחות בהם זכה
משהו טוב עובר על הקולנוע הברזילאי. שנה אחרי זכייה ראשונה והיסטורית בקטגוריית הסרט הבינלאומי באוסקר עם "אני לא כאן", שהצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית לסרטים בשפה שאיננה אנגלית ולקבל מועמדויות גם בקטגוריית הסרט והשחקנית הטובים ביותר, מגיע טוען חדש לכתר. "הסוכן החשאי", בבימויו של קלבר מנדונזה-פילו, עתיד לשחזר את ההישגים של קודמו: הוא זכה בפרסי הבימוי והשחקן בפסטיבל קאן האחרון, מסומן כרגע כסרט עם הסיכויים הגבוהים ביותר לגרוף את פרס הסרט הבינלאומי באוסקר הקרוב, וככל הנראה גם יעניק מועמדות לאוסקר לכוכב הסרט, ואגנר מורה ("נרקוס", שזכה בגלובוס הזהב על תפקידו בסרט).
שני הסרטים האלה, שמתרחשים בשנות ה-70 ומתארים את היום-יום המסויט של האזרח הפשוט תחת שלטון צבאי-דיקטטורי, מטפלים בפצע לאומי פתוח שמסרב להגליד: הברזילאים אמנם חוגגים את עצמם לדעת כל שנה בפסטיבל סוחף, אבל סוחבים על גבם גם עבר אפל לא פחות משהוא שמח.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
בפתיחתו, "הסוכן החשאי" מפגיש את הצופים עם גיבור הסרט בסיטואציה מוזרה. מרסלו (או ארמנדו, תכף נגיע לזה) נכנס לתחנת דלק מבודדת ביום קיץ רותח. אנשים נוהרים בהמוניהם לקרנבל השנתי, אבל בשטח פתוח לצד תחנת הדלק מוטלת גופת גבר, מכוסה קרטון, וסביבה להקת כלבים רעבים. כשמרסלו שואל את בעל תחנת הדלק במה מדובר, הוא מתייחס לגופה כאל מטרד אגבי ומסריח (תרתי משמע) שהמשטרה ממאנת לטפל בו. אחד העובדים נקלע לוויכוח עם המנוח, ירה בו, ומאז הגופה מבריחה לקוחות. כששוטר מגיע בסופו של דבר למקום ובודק את הרישיון של מרסלו במקום להתייחס לאיש מת שמרקיב בשמש, אנחנו מבינים שזהו עוד יום רגיל במדינה שאמות המוסר שלה התעוותו לחלוטין. מרסלו, וגם אנחנו, מבינים מיד: תגן על עצמך, או שתהפוך למזון לכלבים.
הדיכוטומיה הזאת – קרנבל שופע חיים מול שגרת מוות מבעיתה – תלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו. מרסלו, שעברו המסתורי מתבהר ככל שהסרט מתקדם, הוא איש אקדמיה רדוף בשם ארמנדו, שמסתתר בבית של מתנגדי שלטון, ומחכה לטיסת חילוץ שתבריח אותו מהמדינה. התעקשותו על עצמאות בשדה המחקר האקדמי הביאה אותו להסתבך עם פוליטיקאי מושחת שרוצה להכפיף את האקדמיה למרותו, ובהיעדר הסכמה, הוא מוציא חוזה על ארמנדו ומשפחתו. וכך, בזמן שבעיר נחגג הפסטיבל הצבעוני והמוני אדם ממלאים את הרחובות, באחד מהבתים באותו רחוב בדיוק מסתתרים מרסלו ואזרחים "מסומנים" נוספים כמוהו. הם מחכים להזדמנות שתציל אותם ממבקשי רעתם, מכירים בעצב בהיותם פליטים במדינתם, אבל לא מתחרטים לרגע על שאמרו את דעתם הלא פופולרית ברבים. הסרט חוגג אותם, את אותם אזרחים אמיצים שהקריבו את חייהם על מזבח האמת, ועושה מהלך דומה למה שעשה "אני לא כאן" המדובר בשנה שעברה: הוא נותן להם הכרה. הכרה לאלה שהועלמו, נאסרו, נרצחו, או "סתם" חיו בחלום בלהות מתמשך במשך 20 שנה.
כמו הקיטוב בין השמח והמפחיד שמאפיין את העלילה, גם הסרט עצמו הוא כזה, והופך תחת הבימוי של מנדוזה-פילו לחגיגה צבעונית שעוקבת אחרי גיבור שבורח מהמוות. "הסוכן החשאי" נראה ונשמע כמו סרט קאלט משנות ה-70, כולל תצוגת שמות השחקנים בסיומו על רקע סצנות נבחרות בהשתתפותם – אלמנט קולנועי שכבר לא נראה בימינו. מוטיב סבנטיזי נוסף הוא ההד התרבותי שנוצר בברזיל בעקבות הקרנת "מלתעות" של סטיבן ספילברג, שמילא את בתי הקולנוע והביא אנשים לכדי עילפון ואיבוד עשתונות. בפרספקטיבה רטרואקטיבית, אפשר להבין למה הברזילאים נהרו לראות סרט על אנשים שחיים בפחד תהומי מפני אויב בלתי נראה, שמאיים לאכול אותם בעודם בחיים.
הבמאים של "הסוכן החשאי" ו"אני לא כאן" היו זקוקים לזמן כדי להתמודד עם סיפורי האימה שהם ככל הנראה ספגו מהוריהם על שגרת החיים הבלתי אפשרית בברזיל של שנות ה-70. "הסוכן החשאי" מנכיח את כמה זמן נדרש לברזילאים כדי להתמודד עם מה שקרה אצלם במדינה בהיסטוריה הלא מאוד רחוקה. זה מעסיק אותם מאוד ומתבטא גם בקולנוע שלהם, ובצדק: קולנוע הוא (בין היתר) כלי לביטוי אישי באמצעים ויזואליים, וככזה הוא נוגע בנקודות הרגישות ביותר של מי שיצרו אותו, אבל גם של אלה שצופים בו. "הסוכן החשאי" מסמן וי על שניהם, ועושה את זה כל הדרך אל האוסקר.