יהדות שסיימה להתקרבן: מה עומד מאחורי סוד הקסם של "מרטי סופרים"?

לאחר מסע שיווק מוצלח, שסביר להניח שעוד יילמד בעתיד בחוגי תעשיית הפצת הסרטים, "מרטי סופרים" – הסרט היקר ביותר בתולדות אולפן הקולנוע המוערך A24 –עלה בשבוע שעבר לאקרנים בישראל ובעולם. לצד ביקורות משבחות ונתוני פתיחה מרשימים בקופות, הסרט מסתמן יותר ויותר כפייבוריט לזכיות משמעותיות בעונת הפרסים הבאה עלינו לטובה.

אבל מה קורה כשהקולנוע מפסיק לנסות לתקן את המציאות, ומתעקש להכניס אותנו לתוכה? בשנים האחרונות הולך ומתבלט זרם של סרטים שמוותרים על הקסם ההוליוודי הישן, על קשת דרמטית ברורה ועל גיבורים שנועדו לנצח את העולם – ומעדיפים להציב במרכז דמויות שפועלות מתוך כאוס, אימפולס והישרדות. "מרטי סופרים" הוא אולי הביטוי החד, הבוטה והקונצנזואלי ביותר של הקו הזה עד כה.

מעבר למשחק העילאי של טימותי שאלאמה בתפקיד מרטי מאוזר, לבימוי המדויק של ג'וש ספדי ולכתיבה המשותפת עם רונלד ברונשטיין, הסרט מתגלה כיצירה שמנסחת היטב את עליית הקולנוע האינדי האמריקאי: דרך האמריקניזציה שהוא מחיל על עצמו, ההתעקשות להיות כמה שיותר כאוטי וקרוב לחיים עצמם – וגם באמצעות חוסר הבושה שלו לאמץ במודע את דמות היהודי הסטריאוטיפי (כן, קראתם נכון).

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• קייט הדסון נועדה להיות כוכבת-על, אבל התוכניות שלה היו אחרות

• לראשונה בקריירה שלו: הצעד המפתיע של הקומיקאי האהוב | פרסום ראשון

• השחקן הפרו-ישראלי מכריז: "אתמודד לראשות עיריית ניו יורק ב-2029"

אפשר לנצח הכול

מרטי מאוזר הוא ארצות הברית, ובאופן ממוקד יותר – ארה"ב היהודית של אחרי מלחמת העולם השנייה. מטרת העל של גיבור הסרט היא להתחרות מול יריבו היפני שהשפיל אותו במשחק קודם ביניהם, או כפי שמרטי כינה זאת, "הטלת פצצת אטום שלישית". הוא מתרחש בשנת 1952, תקופה בה אמריקה הופכת למעצמת-על, ובדיוק כמותה – מרטי משוכנע שכל דבר, החל ממשחק פינג פונג ועד מערכת יחסים אנושית, הוא מוצר שניתן לנצח בו.

גם הפרה הקדושה של אמריקה, האינדיבידואליזם, מוצגת כאן דרך האופי של מרטי. הוא מתעקש לפעול לבדו, אובססיבי להצליח בכל מחיר, ואנוכי בצורה עילאית., מעל הכול, המרדף אחר הגדולה – ה"Supreme" – הסרט מרמז שהדחף האמריקאי לגדולה דורש רמה "פתולוגית" של אובססיה. כמו סיקוונס הפתיחה הגאוני, בו רואים תאי זרע בדרכם אל ביצית, מה שהופך לכדור פינג-פונג, מרטי מונע מצורך ביולוגי ותזזיתי להיות "האחד" שמצליח, מבלי להפגין רחמים כלפי מי שנדחק הצידה.

היהודי הלא מתנצל

במידה ושאלאמה יזכה באוסקר בעונת הפרסים הקרובה (תרחיש לא מנותק בכלל), הוא יקבל את הפסלון מאדריאן ברודי, שזכה בשנה שעברה בפרס על תפקידו ב"הברוטליסט". שם, גילם ברודי את לאסלו טות', ניצול שואה שמנסה לבנות את עצמו מחדש באמריקה הקפיטליסטית והלא-סימפטית כלפי מהגרים יהודים.

בעוד דמותו של ברודי מייצגת יהודי המבקש להשתקם בתוך המערכת האמריקאית, היהודי של מרטי אינו מנסה רק להשתלב בה – הוא שורד אותה, ואף חולב ממנה כל מה שניתן, ולא בהכרח חף מחסומים אנטישמיים (גם אם אלה צצים ברקע מדי פעם).

היהדות בסרט מבקשת לנתק כל קשר לקורבנות, ומיישמת את מה שמרטי כינה "התוצר האולטימטיבי של תבוסתו של היטלר". זהו גיבור שלא רק מתגאה ביהדותו, אלא משתמש בה ובכל מאפייניה הסטיגמטיים באופן מודע כדי להשיג את מבוקשו: דרך קומבינות, רטוריקה רועשת ומלאת חוצפה וניסיונות אלתור אינסופיים, שנועדו להשאיר את ראשו מעל המים תחת הלחצים הבלתי פוסקים שמפעיל נגדו העולם. התחרותיות והמרדף שלו אחרי ההצלחה הן הנקמה והניצחון הסמלי של היהודי-אמריקאי להתגבר על הטראומות של העולם הישן. מרטי הוא היהודי האקטיבי, המניפולטיבי, הלא מתנצל והמודע לעצמו, או כפי שדמותו של מאפיונר יהודי בסרט מסכמת זאת בפשטות – "פאקינג מענטש".

המודעות העצמית של הסרט, שנובעת בין היתר מיהדותם של הבמאי ושל כמה מכוכביו (גם של שאלאמה עצמו), מאפשרת לו להשתחרר מהאיפוק ההוליוודי-האתני, ולצחוק על יהדותו באופן בוטה וישיר, מה שמייצר רגעים קולנועיים משובחים שהצופה, במיוחד הישראלי, עשוי ליהנות מהם.

הרוח משנה כיוון

החיים כבר מזמן אינם סרט, והוליווד מבינה זאת היטב. זו הסיבה שבשנים האחרונות אנו רואים יותר ויותר להיטים שמציגים את העולם כפי שהוא – כאוטי, לא צפוי וכזה שלא תמיד מציע תיקון בסופו. מה שמעניין במיוחד הוא שגם האקדמיה מתחילה לא רק לקבל, אלא אף לתגמל, את סגנון הסרטים הריאליסטי הזה. דוגמה בולטת לכך היא "אנורה" של שון בייקר – סרט שלא נחשב תחילה כפייבוריט לזכייה, בין היתר בשל אופיו האנטי-קתרטי, ובכל זאת סיים את טקס הפרסים האחרון עם חמישה פסלונים, ובהם פרס הסרט הטוב ביותר.

גם "אנורה" של בייקר וגם "מרטי סופרים" של ספדי משתייכים לסגנון שניתן לכנות "כאוס מנוהל": סרטים שבהם הדמויות פועלות מתוך אימפולס רגשי-הישרדותי, עושות טעויות שהן אינן לומדות מהן, ובסופו של דבר משלמות עליהן את המחיר. ספדי, בייקר ויוצרים נוספים מאותו גל קולנועי, שוללים מאיתנו, הצופים, את הפריווילגיה של "לדעת מה הולך לקרות הלאה", ובכך הם תוקעים אותנו יחד עם הגיבורים שלנו, בטוב, ברע וברע מכל.

בתחילת הסרט, נדמה שאנחנו נכנסים לאחת מדרמות הספורט שבהן הצופים חווים יחד עם הגיבור את מסע האימונים המפרך בדרכו לגמר הגדול, אבל תחרות הפינג-פונג היא רק סיפור הרקע. ספדי ממשיך את הקו הסמי-דוקומנטרי שטווה יחד עם אחיו בני ספדי כשעוד ביימו יחד ("יהלום לא מלוטש", "גוד טיימס"), שבו הדמויות הראשיות הן אנטי-גיבורים שחיים במציאות חרדתית, לא אלגנטית וחסרת כל ניצוץ הוליוודי קלאסי. במקום להתאמן למשחק חייו, מרטי מתמודד עם קונפליקט הרבה יותר אישי וכן, תוך כדי שהוא מבצע כל כך הרבה טעויות לאורך הדרך, שלרגעים מסוימים גורם לנו לשכוח מהו בכלל היעד שאליו הוא מכוון.

בעולם חסר יציבות, שהאירועים בו לא מפסיקים להפתיע (במיוחד בחוויה הישראלית), סרטים מהסוג הזה – למרות (או בזכות) מקורם ואופיים הנישתי והאינדי – מצליחים להקרין את התחושות הגולמיות ביותר של הקהל של 2026-2025, וכנראה גם של חברי האקדמיה, שמצביעים ברגליים ובמעטפת הזוכה באוסקר. זו הסיבה שלא תהיה זו הפתעה אם "מרטי סופרים" יכבוש את הקטגוריות הנחשבות בעונת הפרסים המתקרבת.

"מרטי סופרים" הוא סרט שכאן כדי להישאר. מתחת לשחצנות והרעש שלו, הוא מציע כנות ומודעות עצמית נדירה, גיבור כריזמטי עם אישיות כובשת ומסע מטלטל חסר כל קסם – בדיוק כמו החיים עצמם. קולנוע אינדי הוא כבר מזמן לא מילה גסה, גם האולפנים וגם היוצרים מבינים זאת. על פי מגמה זו, בשנים הקרובות נקווה לזכות ולראות עוד יוצרים כמו האחים ספדי, שמביאים לנו סיפורים שלא מחפשים להציל או ללטף אותנו, אלא מעבירים אותנו מסע שאנחנו יודעים איך הוא התחיל, אבל ממש לא איך הוא יסתיים.