בריז'יט בארדו הייתה באור הזרקורים לזמן קצר בלבד, אבל העולם לא הפסיק לדבר עליה

"כמו בריז'יט בארדו שתפסה כבר את העסק/ השאירה מאחור את הטוב ואת הרע/ ועל העניינים היא צופה מן המרפסת", שרו בשנת 1985 המוזיקאים יוני רכטר ועלי מוהר בשירם "שיר נבואי קוסמי עליז", כשאותה שחקנית צרפתייה/סמל מין/אייקון הייתה כבר בפרישה 12 שנה ועוד לא בת 50.

אך מפריצתה הגדולה לתעשייה אי שם בראשית שנות ה-50 ועד היום (ראשון), כאשר הלכה לעולמה בגיל 91, השם "בריז'יט בארדו" היה (לטוב ולרע) גדול הרבה יותר מהאדם עצמו - הוא זה שהיה מוזה למאות יוצרים/ות וכותבים/ות - מסרז' גינסבורג ועד בוב דילן; הוא זה שהתניע בין רגע מהפכה מינית שלא כדוגמתה בתרבות הפופולרית; הוא זה שהעצים את מונח ה"מציצנות" בתרבות הסלבס כפי שאנחנו מכירים אותה; זה שמסמן זוהר ותהילה עבור אלו שאפילו לא צפו בסרט אחד בכיכובה; וזה שגם הכשיר אקטיביזם סביבתי כשאף אחד לא חשב עליו, ומנגד תפיסות עולם ימניות-רדיקליות, ספק גזעניות, שנקשרו אליה.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• הסרט הזה אמנם צולם לפני המלחמה, אך מדבר עם המציאות של ימינו

• אי אפשר להוריד ממנו את העיניים: זה אחד הסרטים הטובים של השנה

• פו הדב חוגג 100 - אבל למה אנו אוהבים אותו כל כך ומהי מורשתו?

אך כל אלו לא צריכים להאפיל על האדם, הקריירה הקולנועית המופלאה שלה וכן - גם על הכישרון המוכח שלה. אחרי מספר שנים בתפקידי משנה שמתחו את גבולות "הטעם הטוב" לשעתם (לדוגמה, "Manina, the Girl in the Bikini" מ-1952, בו כיכבה בארדו, שהייתה אז בת 17, בביקיני - עניין שגרם לדחיית הפצתו בכמה מדינות), פריצתה הגדולה של השחקנית, בת למשפחת עשירים שמרנית מפריז, הגיעה באחד מהסרטים המשפיעים ביותר של שנות ה-50 ובכלל: "ואלוהים ברא את האישה".

סיפורה של יתומה "שובבה" בין שלל גברים (ביניהם הכוכב הגרמני קורד יורגנס והאייקון הצרפתי ז'אן-לואי טרנטיניאן, לו גם היה רומן ממושך עם השחקנית) הנלחמים על ליבה בריביירה הצרפתית הצבעונית, "ואלוהים ברא את האישה" היה לשיתוף הפעולה הראשון בין בארדו לבמאי הצעיר דאז רוז'ה ואדים, בין הראשונים לזהות את כוחה הממגנט של השחקנית.

גורלם נקשר לעד: השניים התאהבו כבר ב-1950, כשהשחקנית הייתה בת 15 בלבד, ובמהרה ביקשו להינשא. הוריה של בארדו הצעירה התנגדו בתוקף, ורכשו לה כרטיס רכבת לאנגליה, להמשך לימודיה – מחווה שהשחקנית לא קיבלה בהבנה רבה, כשאיימה להתאבד כשהכניסה את ראשה לתנור פועל. אותה דרמה הולידה זוגיות קצרה, שיתוף פעולה מקצועי ארוך שנים, ואת אחד מסרטיה האחרונים בתעשייה (לצד אייקון מין נוסף, הדוגמנית/שחקנית המנוחה ג'יין בירקין), "Don Juan, or If Don Juan Were a Woman" מ-1973, בו גילמה דווקא את מפתה הנשים הגדול - "דון ז'ואן".

"התעניינתי בה בראש ובראשונה כאישה, ולבטא את כל הדברים שהרגשתי כלפיה", אמר לימים ואדים על "דון ז'ואן". "היא תמיד סימלה את התפיסה של חופש מיני וחופש ככלל, ללא שום אגרסיות – אז נתתי לה דווקא תפקיד של גבר. אישה יכולה להיות חופשייה מינית מבלי שתיתפס כ'זונה'. דון ז'ואן נשית יכולה להתקיים מבלי להרגיש רגשות אשם".

ואדים ידע על מה הוא מדבר. ההיסטריה בעקבות "ואלוהים ברא את האישה" פרצה כל גבול שהיה ידוע לסרט זר עד אותה התקופה - להיט עצום בצרפת, בריטניה ואף בארה"ב השמרנית; ערעור גבולות הייצוג המיני המצומצם שהיה מקובל דאז, ובייחוד בהוליווד הנוקשה, שכבר התקשתה לעקוב אחר התפתחויות טכנולוגיות וחברתיות; הסימן הראשון לכיוון עליית "הגל החדש" מספר שנים מאוחר יותר, כשערכי מוסר צעירים ומשוחררים יותר ביקשו להחליף את הקבעון האסתטי של התעשייה דאז וחיבתה לעיבודים ספרותיים מפוארים; ובארדו עצמה, בין רגע סמל מין בקנה מידה גלובלי, הפכה ל"מנוע של ההיסטוריה הנשית", כפי שהיטיבה לתאר זאת באותו הזמן הפילוסופית סימון דה בובואר, ודרשה בפועל שינוי במחשבה המגדרית המקובלת דאז.

מכאן נעה הקריירה הקצרה של בארדו בין להיטים גדולים יותר ופחות (כמעט מבלי לפזול להוליווד אפילו לרגע - תקדים מסוים משל עצמו), ששיקפו את חייה הסוערים מחוץ לסט הצילומים.

כך, בזה אחר זה הגיעו "האמת" של הנרי-ז'ורז' קלוזו ("שכר האימה"), שהיה לסרט המצליח ביותר של השחקנית בצרפת אי פעם (וגרף את פרס ה"דויד די דונטלו" האיטלקי לבארדו בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, לצד מועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר בפרס האוסקר) ובו גילמה אישה העומדת למשפט על ניסיון רצח-התאבדות כפול שלה ושל בן זוגה, בדיוק בעת שבו ידעה רומן נוסף מחוץ לנישואים, התמוטטות עצבים מצד בעלה דאז שהובילה לאשפוזו הממושך, וניסיון התאבדות נוסף מצידה; "הבוז", מפגש הענק בין מוביל "הגל החדש" הצרפתי ז'אן-לוק גודאר לבארדו, שפירק והרכיב מחדש את דימויה הצהוב של הכוכבנית, ובמקביל, את חייו שלו כיוצר; שני סרטיה של בארדו עם הבמאי והמאהב לואי מאל ("מעלית לגרדום") - "Vie privée" ו"ויוה מריה!" - הראשון, דרמה חצי אוטוביוגרפית לצד הכוכב מרצ'לו מסטרויאני ("שמונה וחצי"), והשני, מערבון אהוב לצד השחקנית ז'אן מורו ("ז'יל וג'ים"); ועוד ועוד.

ואז, אחרי 50 סרטים, מספר אלבומים מוזיקליים, ופינות קבועות במדורי הרכילות (בין המאהבים שנקשרו לשמה - וורן בייטי, מיק ג'אגר, ג'ימי הנדריקס, ז'אן-פול בלמונדו, שון קונרי, מרלון ברנדו ורבים אחרים), נעלמה לפתע בארדו מעולם הזוהר, בת 40 בלבד. מכאן פצחה בקריירה שאף אחד לא צפה - אקטיביסטית לזכויות בעלי חיים, כזו שלא בחלה בשום אמצעי בכדי לקדם את מטרותיה.

במהרה הצטרפה למחאות כנגד ציד כלבי ים; שיגרה מכתבים מאיימים לראשי מדינות, בין היתר, כנגד הריגת כלבים ברומניה וחתולים באוסטרליה; הקימה את "מכון בריז'יט בארדו להגנת בעלי החיים ורווחתם", לו תרמה 3 מיליון פרנק כשהעמידה את תכשיטיה היקרים למכירה פומבית; ואף הפכה את ביתה הרחב למעין חווה, בה הסתובבו בחופשיות עזים, חתולים, כבשים, ברווזים וארנבים.

אך אותה פעילות מאסיבית קירבה אותה גם לצדדים פחות נעימים בפוליטיקה הצרפתית והעולמית, בייחוד כשהחלה להתקרב למנהיג הימין הקיצוני במדינה ומכחיש השואה ז'אן מארי לה פן ונשיא רוסיה המפוקפק ולדימיר פוטין. במסגרת מאבקה לזכויות בעלי החיים, טרגטה לא פעם את "האסלאמיזציה של צרפת" ("היא הורסת את המדינה בכך שהיא כופה עלינו את ערכיה", כתבה לימים), וב-2004 פרסמה ספר חסר עכבות בו כינתה את חברי הקהילה הגאה "אטרקציות משונות ביריד", התנגדה לשילוב נשים בממשלה ולבסוף הורשעה בבית המשפט ב"הסתה לשנאה גזעית", עבורה נקנסה ב-5,000 אירו.

ועדיין, נדמה ששום דבר לא יכל היה להרוס את הטיטאן התרבותי שהיא בארדו. עם מותה ומותו בקיץ שעבר של סמל מין אחר ושותפה לעידן הזוהר של הקולנוע האירופאי בשנות ה-50 וה-60 - אלן דלון, נדמה שנחתם הגולל על תקופת יצירה שסימנה חזון אחר: חופשי, בועט, נועז ומשוחרר יותר. בימים שבהם יצירה שכזו מאוימת מכל עבר, זה עוד מסמר בארון התרבות שהייתה ואיננה.