היחסים בין ישראל לאיראן לא מדהימים, אבל שיתוף הפעולה ב"טאטאמי" מתגלה כמוצלח

עוד בטרם הוקרן לראשונה, הסרט "טאטאמי" עורר באזז מתוקף היותו הסרט הראשון שנעשה בשיתוף פעולה ישראלי-איראני. סרטם של הבמאי הישראלי זוכה האוסקר גיא נתיב ("גולדה") והבמאית-שחקנית האיראנית זהארה אמיר איברהימי, זכה לשבחי המבקרים בפסטיבל הקולנוע בוונציה וכן קטף את פרס חבר השופטים של פסטיבל טוקיו היוקרתי. עם הטייטלים המפוארים הללו, הסרט הוקרן גם לפסטיבל הקולנוע ירושלים להקרנות בכורה מקומיות - ואין זה מפתיע שהוא אחד הסרטים המדוברים בו.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "זו הייתה המשאלה של עומר": אורנה ומשה דץ יתאחדו במופע לזכר בנם
• הזמרת שזייפה בהמנון והסעירה את הרשת, הגיבה: "הייתי שיכורה"
• "האמת" מצליחה היכן שהמציאות נכשלת. חבל שזו רק סדרה מתוסרטת

"טאטאמי" מביא את סיפורן של מתאבקות ג׳ודו איראניות שנוסעות להתחרות באליפות העולם, על רקע המשטר המדכא והקיצוני השולט במדינתן. מלבד מדליה, השתיים מוצאות את עצמן נאבקות על חופש, שיוויון ואנושיות. ליילה (אריאן מנדי), ג'ודוקאית מיומנת ומוכשרת, חולמת יחד עם המאמנת שלה, מרים (זהארה אמיר איברהימי) להביא הביתה את מדליית הזהב הראשונה של איראן, אלא שככל שהתחרות מתקדמת לטובת ליילה, נוצרת ההסתברות שתיאלץ להתמודד מול ג'ודוקאית ישראלית בשם שני לביא (ליר כץ, "המפקדת").

כעת, ליילה נעמדת מול בחירה גורלית: האם לציית למשטר האיראני, הדורש ממנה לזייף פציעה ולפרוש מהתחרות, ובכך לוותר על חלומה - או האם להלחם על מדליית הזהב, ולמעשה על חירותה, ובמעשה זה לסכן את חייה וחיי משפחתה.

נתיב, זוכה האוסקר על סרטו הקצר “Skin”, הוא מהבמאים הייחודיים ביותר בנוף הישראלי של השנים האחרונות, ושיתוף הפעולה עם איברהימי הוליד לשניים יצירה בועטת, עוצמתית ומלאת תשוקה. תשוקה לחיים, לחופש ולקולנוע.

הסרט כולו מצולם בשחור לבן, כיאה לעולם התוכני של התסריט שעוסק בדיכוטומיה, בעולם פוליטי שבו הכול שחור או לבן - ציית או שתמות. הצילום בחסות טוד מרטין הוא מלאכת מחשבת מבריקה שלוקחת את הצופה בבטחה אל תוך רכבת הרים רגשית. זוויות הצילום בשלל הקרבות מגוונות, דינאמיות ומרגשות כמו שרק דרמות ספורט במיטבן מצליחות לרגש ולהדביק את הצופה אל המרקע במתח. המצלמה מצליחה לחדור אל נפשן של הדמויות ולהיטיב לתאר לאורך כל הסרט את מצבן הרגשי והפיזי המטלטל.

גיבורות הסרט ליילה ומרים הן נשים חזקות, אמיצות ואמביציוזיות. אריאן מנדי (ליילה) מפליאה בתצוגת משחק מרשימה במיוחד - היא טוטאלית, עוצמתית, מלאת אש ורגש. גם כשלפרקים הבחירה שלה לא לוותר בכל מחיר מעוררת ביקורת או צרימה ביחסים של הצופה איתה - היא עדיין מצליחה לייצר אמון ועניין במהלך שלה.

זהארה אמיר איברהימי, בתפקיד מרים, גם היא מלאת מבע, שברירית וחזקה במקביל. היא כולה מים שקטים חודרים עמוק. מרים, שמסתירה סוד מהעבר שלה, היא דמות מורכבת שמטופלת באופן חכם ומרגש והמאבק של השתיים לזכות בחירות בסיסית כנשים איראניות ולהגשים את מאוויהן הוא סוחף, עמוק וגדול מהן. במרד שלהן תחת עיני העולם הצופות, יש ערך של לוחמות חופש אמיתיות שיכולות לעורר השראה והתנגדות בכל אישה באשר היא שנמצאת תחת דיכוי.

גם הפעם נתיב משתף פעולה עם אשתו, השחקנית המוערכת ג'יימי ריי ניומן ("תפוס אותי אם תוכל") בתפקיד משנה יעיל בתור זו שמצליחה לזהות את המצוקה והקונפליקט מול הממשל האיראני שהשתיים מנסות להסתיר, ולהושיט עזרה.

אמנם יש תחושה לקראת סופו של הסרט שניתן היה לצמצם בריבוי הקרבות ובאפילוגים, אך הוא ברובו מצליח להיות סוחף, מותח ומרגש.

הצילומים שנערכו בגיאורגיה נעשו בפרופיל נמוך ובמעטה סודיות, כדי למנוע מתיחויות שעלולות להיווצר מול האיראנים שחיים שם. מרגש שיצירות כאלה מצליחות לקרום אור וגידים למרות המורכבויות הפוליטיות שסובבות אותן, ובכלל - אם להתייחס לעולם הקולנוע האיראני המחתרתי, אשר מצליח ליצור בתנאים לא תנאים סרטים מיוחדים ופורצי דרך. זו נקודת אור משמעותית וחשובה של מאבק בלתי נגמר בחושך, שגם יוצרי "טאטאמי" מבקשים להאיר ועושים זאת במחויבות וכישרון רב.