50 שנים אחרי צאתו, "נהג מונית" הוא סרט אקטואלי. אולי אקטואלי מדי
נדודי שינה, אלימות וזעם ממלאים את חייו של טראוויס ביקל, כוכב סרטו החד-פעמי של מרטין סקורסזה, שיצא בדיוק היום לפני 50 שנה. בחצי המאה שעברה מאז, צרות אלו רק התעצמו באמריקה ובעולם כולו - אך האם המעצמה הגדולה בכלל מסוגלת להסתכל בעיניים לצדדיה האפלים ביותר, או שמא "נהג מונית" נותר עדיין תחזית עגומה לעתיד?
הצלחה היא חרב פיפיות, במיוחד באמנות. קחו לדוגמה את "נהג מונית" - יצירה קודרת, לא מתפשרת, שהסתכלה בעיניים לאלימות החבויה בחברה האמריקאית, שגם שנחשבת בעיני רבים לסרטו הגדול ביותר של הבמאי המיתולוגי מרטין סקורסזה (זה שהעניק לו 4 מועמדויות לפרסי האוסקר ואת פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן 1976) ואחד הסרטים הטובים ביותר אי פעם. מנגד, בתרבות הפופולרית, שנוהגת לפרק יצירות ולהוציא דברים מהקשרם (או שככה פשוט הזיכרון הקולקטיבי שלנו עובד), זכור "נהג מונית" בעיקר בשל סצנה אחת אלמותית, בה הגיבור המעורער בנפשו - טראוויס ביקל (רוברט דה נירו) - עומד מול המראה בביתו ומטיח בה: "Are you talking to me?" ("אתה מדבר אליי?").
אותו הרגע זכה לאלפי מחוות ופרודיות מאז, ולפעמים - לצד הלוק הזכור של ביקל (תספורות מוהוק, ג'קט צבאי ומשקפי שמש) - מאפיל על היצירה כולה. פעמים אחרות, הסיפור האמיתי שממחיש את האלימות המתפרצת שבמרכזו של הסרט משתלט על מורשתו: אדם פסיכוטי, ג'ון הינקלי ג'וניור שמו, ניסה להתנקש ב-1981 בנשיא ארה"ב דאז רונלד רייגן בכך ששיחזר את מעשיו של ביקל בסרט, בכדי להרשים את אחת מכוכבות "נהג מונית", השחקנית ג'ודי פוסטר. אך אולי הסיבה לכל האנקדוטות הללו, או העיסוק בהן, היא ש"נהג מונית" היא יצירה שעימתה את ארה"ב עם צדדיה הקשים ביותר, כאלה שהיא מעדיפה להדחיק. היום (ראשון, 9 בפברואר) מציינים 50 שנים בדיוק לעלייתו לאקרנים, עת שבה ארה"ב עדיין מבקשת להדחיק את אותה האפלה שבסרטו של סקורסזה, אך זו עדיין אקטואלית. אולי אקטואלית מדי.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
על קצה המזלג, "נהג מונית" עוקב אחרי חייו המסויטים במידה של טראוויס ביקל, יוצא מלחמת וייטנאם, שנרדף על ידי פוסט-טראומה. בכדי להתמודד עם נדודי השינה שלו, ביקל מתחיל לעבוד כנהג מונית בניו יורק של שנות ה-70 - מלוכלכת, פרנואידית, אפלה. כבר אדם שאינו בריא בנפשו, נוטה לעבר גזענות ומתקשה לתקשר עם האחר, נהג המונית מפתח אובססיה כלפי בטסי (סיביל שפרד, "הצגת הקולנוע האחרונה"), צעירה מבריקה ויפהפייה שעובדת במטה הבחירות של המועמד הדמוקרטי לנשיאות ארה"ב. אחרי שזו מסיימת את מערכת היחסים ביניהם כשביקל לוקח אותה לדייט "רומנטי" לראות סרט פורנוגרפי בבית קולנוע למבוגרים בלבד (אל תנסו זאת בבית), נטיותיו האלימות של ביקל מתחזקות. כשהוא פוגש בזונה הצעירה במיוחד איריס (פוסטר, שהייתה אז בת 12 בלבד) ובסרסור המפוקפק שלה (הארווי קייטל, "כלבי אשמורת"), הופך ביקל לחדור מטרה "להפוך לגיבור" ולהציל את איריס.
התמות הקודרות של הסרט הן תולדה של הטראומה הלאומית של ארה"ב באותו הזמן, ובו בעת, חייהם האישיים של סקורסזה ושל תסריטאי הסרט, מבקר הקולנוע/תסריטאי/במאי פול שריידר ("ג'יגולו אמריקאי"). בעודה חוגגת 250 שנים להיווסדה, שנות ה-70 היו ככל הנראה אחד העשורים האפלים בתולדותיה של אמריקה - פרנויה ואי-אמון גבוה במוסדות הממשלה, בעקבות פרשיית השחיתות "ווטרגייט", שהובילה להתפטרות הנשיא ריצ'רד ניקסון; מלחמת וייטנאם, שהגיעה לסיומה אחרי שנים, עם עשרות אלפי חללים ווטרנים פגועים בנפשם; מקרי האלימות עלו פלאים (מרוצחים סדרתיים ועד מקרי טבח המוני); המשבר הכלכלי הותיר רבים ברחובות, והחלום לעתיד טוב יותר - ששגשג בשנות ה-60 - נחרב.
במישור האישי, סקורסזה - יליד ניו יורק ומי שהיה חשוף מילדות לצדדיה האלימים בשכונות העוני שלה - החל להרגיש את השפעת התקופה על נפשו. מספר שנים אחרי "רחובות זועמים", אף הוא מבוסס על זכרונות הילדות שלו, הבמאי ביקש ליצור סרט שירגיש כמו "סיוט", שיביא את הצופה לכדי תחושה לא ברורה - בין עירנות לשינה. אותן התחושות - חמורות אף יותר - תקפו את שריידר: בעודו מתמודד עם גירושים קשים, נאלץ התסריטאי לחיות ברכב שלו; נדודי שינה ומצבו הנפשי המעורער הובילו אותו להתמכרות לסמים, אלכוהול, פורנוגרפיה וכלי נשק. ביקור בבית החולים בעקבות כיב פפטי היה "הקש ששבר את גב הגמל", והוביל את שריידר לכתוב את תחושותיו לכדי תסריט. "הבנתי שלא דיברתי עם אף אחד כבר מספר שבועות", אמר לימים, "זה מי שהייתי - אדם בקופסת מתכת, ארון קבורה, שמרחף ברחבי העיר, וכה בודד".
אולי כאן נמצא סוד כוחו של "נהג מונית" - היכולת לבטא את אותה בדידות עצומה שאופיינית כל כך לעידן המודרני, שמובילה אנשים למקומות הקודרים ביותר שידעו. כשביקל נדחה בשיחת טלפון על ידי בטסי, מחליטה המצלמה לנוע אל עבר המסדרון הריק - אין אף אחד שם כדי לנחם או לבדר אותו. כשזה נוסע לו ברחבי ניו יורק האפלה, נשמע הפסקול הרודף של המלחין ברנרד הרמן (בין היתר, מלחינו הקבוע של מאסטר המתח אלפרד היצ'קוק ומגדולי העוסקים בתחום), ש"נהג מונית" הייתה לעבודתו האחרונה, כשמת מדום לב בגיל 64 שעות ספורות אחרי שסיים להלחין את הפסקול), ומעצים את תחושת הזרות שמקיפה את ביקל - הוא כבר לא שייך למודל ה"נכון" של אדם בחברה פרודוקטיבית.
כשביקל פונה לאלימות, מציג "נהג מונית" את מעגל הדמים שמציעה ארה"ב לאזרח הקטן. אותו מיתוס של "גיבור אמריקאי", עליו נבנתה המדינה והעצימה הוליווד, נתן לרבים את התחושה שאפשר לקחת את החוקים לידיים, לפתור בכוח הזרוע את מה שאי אפשר במילים. דאז, הייתה זו תופעת ה"ויג'ילנטיזם" (עשיית דין עצמי, בתרגום חופשי) ששטפה את אמריקה הטרודה בשלל צרות, מועצמת על ידי סרטים שעשו גלוריפקציה לאלימות - כמו "הארי המזוהם" ו"משאלת מוות". היום אלו תופעות חברתיות גלובליות הרבה יותר, מועצמות על ידי האינטרנט - כמו גבריות רעילה ותנועת ה"אינסלים" - שלא רואים תוחלת בהשתלבות בחברה, אלא פונים לאידיאולוגית קודרות וקיצוניות (מיזוגניה, גזענות, פאשיזם, נאציזם וכן הלאה) בכדי "לשטוף את הרחובות מהזוהמה" - כמו שביקש ביקל אי אז ב-1976.
בשנת 2026, כשאמריקה חוזרת שוב לאותו מעגל דמים ושחיתות שאפיין אותה בשנות ה-70, והעולם בעקבותיה - "נהג מונית" הוא אינו רק טקסט נבואי, אלא מטלטל. ואולי סקורסזה לא רק צדק במה שחזה, אלא ברצונו "להעיר" את הצופים מהנוחות של חייהם - אולי כשהכול מתפרק, אמנות שכזו היא הדרך קדימה.
