רוב ריינר לא היה רק במאי, אלא גם האיש מאחורי החלומות של כולם

נסו רגע לדמיין קומדיה רומנטית מושלמת בראשכם - מה התמונה הראשונה שתעלה לכם לראש? חלקכם יגידו "ארבע חתונות ולוויה אחת", השאר אולי ילך לכיוון "10 דברים שאני הכי שונאת אצלך", אבל מעטים יצליחו להימלט מהטיטאן ושמו "כשהארי פגש את סאלי". עכשיו חשבו על סרט פנטזיה - האם השם "הנסיכה הקסומה" מצלצל מוכר? ומה עם "מיזרי" כדוגמה לסרטי אימה/מתח? או "אני והחבר'ה" בתור סרט ההתבגרות האולטימטיבי?

הרשימה הזו רחוקה מלהסתיים, ומאחוריה עומד שם אחד ויחיד - רוב ריינר. במאי, תסריטאי, קומיקאי, שחקן, יוצר, מפיק ומה לא, ריינר היהודי-אמריקאי - שנמצא הלילה מת בביתו והוא בן 78, לצד אשתו מישל סינגר ריינר (נסיבות המוות הטראגיות עדיין לא ברורות לחלוטין, אך החשדות מצביעות על רצח בידי בנם של הזוג, ניק) - שרטט את קווי המתאר במשך למעלה מארבעה עשורים (ובפרט במהלך שנות ה-80) ליצירת סרט ז'אנר מצליח, כיפי ונצחי בהוליווד.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• "צפיתי לראשונה ב'היפה והחיה' בגיל 10, והייתי מהופנט מלומייר. רציתי לגלם אותו כל חיי"
• הלם: אלה השחקנים שכמעט כיכבו בסרט הקלאסי שכולם אוהבים
• הכוכב ההוליוודי חושף: "אני לוקח הפסקה מסרטים רומנטיים"

הוא אולי לא היה מעולם שם מוכר בכל בית כמו סטיבן ספילברג או קוונטין טרנטינו, אבל לא רק שאלו ודומיו חבים לו הרבה - אלא שקשה לדמיין את הוליווד שכולנו מכירים בלי מגע הזהב של ריינר. ואולי הכול מתחיל בחינוך הקומי האגדי שקיבל, כבן לאחד הקומיקאים המשפיעים ביותר בתרבות האמריקאית - קרל ריינר.

מי שהמציא מחדש את הקומדיה המודרנית עם תוכניותיו הפופולריות של הקומיקאי סיד סיזר בשנות ה-50; את פורמט הסיטקום עם "The Dick Van Dyke Show" ואת הקומיקאי הקולנועי עם הסרט "השלומיאל" (בכיכובו של סטיב מרטין), ריינר האב הותיר לבנו מורשת מפוארת של סרקזם, דיוק קומי, כתיבה חריפה ועוקצנית (על פני סלפסטיק זול, שהיה נחלת הוליווד עד אותם השנים) והיכרות אישית עם השמנה והסלתה של עולם הקומדיה - מל ברוקס, דיק ואן דייק, וודי אלן, ניל סיימון, נורמן ליר ואחרים.

האחרון - אייקון טלוויזיה משל עצמו - היה מי שהעניק לריינר הבן את פריצתו הגדולה, כחתן הליברלי והנחוש של ארצ'י באנקר העצל והגזען בסיטקום האהוב "הכול נשאר במשפחה". במהרה, לצד עיסוק טלוויזיוני ראשוני בסוגיות גזע ומאבק לזכויות מיעוטים (שיהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו של הבמאי מחוצה למסך, עד יום מותו), הפך ריינר הצעיר והמשופם לדמות מוכרת בכל בית ברחבי העולם.

אך עבור ריינר הייתה זו רק ההתחלה, כשעשור מאוחר יותר החל את דרכו על המסך הגדול, או יותר נכון, מאחוריו. כאן החלה "ריצה" בת 8 שנים של יצירה מצוינת -  לא רק זו שמעטים מאז (או מעולם) השתוו אליה, אלא זו שניסחה מחדש את הכללים בעשייה הקולנועית הפופולרית.

ראשון היה "ספיינל טאפ" מ-1984, סרט מוקומנטרי על להקת מטאל בריטית כושלת ופיקטיבית באותו השם, שעובדת קשה בכדי להביך את עצמה - ממגבר שמגביר "עד 11" ועד הופעה קודרת לצד גמדים מחופשים ומרקדים. ריינר - מושפע מסרט הקונצרט הנודע של מרטין סקורסזה על להקת הבנד (The Band), "הוואלס האחרון" - לא המציא בהכרח את ז'אנר המוקומנטרי (שלעג אך גם התחפש לפורמט הדוקומנטרי), אך גאל אותו משנים בשולי היצירה הקולנועית. עם אווירה מאולתרת וקו דק בין בדיה לאמת, "ספיינל טאפ" הוא אבי ענף שלם בקומדיה המודרנית - מ"בוראט" ועד "המשרד".

משם המשיך ל"רומן על בטוח", קומדיית נעורים שנשכחה בצל "מועדון ארוחת הבוקר", שיצא בסמיכות אליה; ול"אני והחבר'ה", שמבוסס על סיפור קצר שכתב סופר האימה והמתח הפופולרי סטיבן קינג ("הניצוץ", "זה"). מגובה בהופעה נצחית של ריבר פיניקס הצעיר ובשירי שנות ה-60 הבלתי נשכחים (שם הסרט במקור - "Stand By Me", ע"ש הלהיט באותו השם מ-1961) - שהעניקו לעשור ההוא פופולריות מחודשת - סרטו של ריינר עזר לציבור הרחב להבין שקינג הוא יותר מ"מאסטר האימה", אלא כוח תרבותי שקשה להתעלם ממנו. עם "מיזרי" (המצמרר הרבה יותר) שביים ב-1990, ועיבודים שהפיק כמו "חומות של תקווה" ו"גרין מייל", ריינר אחראי לא פחות לסטטוס האייקוני של קינג מאשר עיבודי האימה של סטנלי קובריק ("הניצוץ") ובריאן דה פלמה ("קארי").

כאן הגיעו שתיים מהיצירות הגדולות ביותר של ריינר, ושל הוליווד בכלל - "הנסיכה הקסומה" ו"כשהארי פגש את סאלי". הראשון - ששילב בלי להתאמץ קומדיה, רומן נעורים וסיפורי מעשיות - הראה שפנטזיה אינה בהכרח דבר "לילדים" או "לגיקים", אלא זו שניתנת לעיצוב כאוות נפשנו, שיכולה להתחבר לרגשות הכי קמאיים שלנו, זו שדורות על גבי דורות חוזרים ומתאהבים בה.

"כשהארי פגש את סאלי", לעומת זאת, גאל ז'אנר מת משנים של דשדוש. עם תסריט מאת נורה אפרון ("נדודי שינה בסיאטל", בו גם כיכב ריינר), הקומדיה הרומנטית הזו בנתה ארכיטיפים חדשים לעידן שבו התפקידים המגדריים החלו להיטשטש - הגבר כבר לא דון ז'ואן כריזמטי אלא שלומיאל; האישה כבר לא "עלמה במצוקה" אלא אשת קריירה. סרטו של ריינר אינו רק הסצנה הידועה ההיא בדיינר, או מקפצה לכוכבות עבור בילי קריסטל ומג ראיין, אלא התנ"ך של הז'אנר, זה שהוליווד לעולם לא תוכל לשחזר.

קצרה היריעה מלהרחיב על ה"ג'סטות" שעשה ליוצרים מתחילים - איך הכיר את התסריטאי זוכה האוסקר ארון סורקין ("הרשת החברתית") לעולם עם הסרטים שביים לתסריטיו, "בחורים טובים" ו"הנשיא מאוהב" (הבסיס לסדרת המופת של סורקין, "הבית הלבן"); איך לקח סיכון על פיילוט כושל בהפקתו, "The Seinfeld Chronicles", שהפך לסיטקום "קטן" אחד - "סיינפלד" שמו - והזניק את ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד לתהילת עולם; איך מימש לבמאי ריצ'רד לינקלייטר חלום כשהפיק את טרילוגיית סרטיו העצמאיים והקטנים - "לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות" - שהפכו לקלאסיקות מודרניות.

מותו הטראגי של ריינר הוא עוד מכה שסופגת הוליווד החבוטה, שנפרדת מעבר מפואר אל עבר עתיד לא נודע. חבריו הקרובים של ריינר - לארי דיוויד ובילי קריסטל - נצפו מתייפחים בסמיכות לביתו היום, והעולם כולו מצטרף אליהם.