50 שנה אחרי צאתו, אין סרט שמתאר את אמריקה הנוכחית יותר טוב

כולנו יודעים טוב מאוד איך סרט ממוצע עובד - התחלה, אמצע, סוף; קליימקס מתגמל; גיבור/ה ראשי/ת וכמה דמויות משנה שעוזרות לו/לה בדרך. תתבוננו במרבית הסרטים שאתם אוהבים ולרוב לא תמצאו חריגה גדולה מהנוסחה הזו, שמלווה סיפורים מימים ימימה. השבוע לפני 50 שנה בדיוק, הגיע סרט ששונה לחלוטין מכל מה שתיארתי כאן - 24 דמויות ראשיות מככבות בו; הדיאלוגים חופפים זה עם זה; זו קומדיה, דרמה, מחזמר ואף מותחן; ואפילו האנשים שמאחוריו לא יוכלו להסביר אותו במשפט אחד, גם אם יכוון להם אקדח לרקה.

זהו "נאשוויל", ה"מגנום אופוס" של הבמאי האמריקאי רוברט אלטמן - שהיה ללהיט כלכלי וביקורתי עצום: 5 מועמדויות לאוסקר - כולל ניצחון אחד לשיר הנושא, "I'm Easy" - לצד 11 מועמדויות בפרסי גלובוס הזהב, הכי הרבה שסרט אחד "הרוויח" עד עצם היום הזה. במרוצת השנים, הוגדר "נאשוויל" לא רק לאחד הסרטים הטובים ביותר של שנות ה-70, אלא לאחד הסרטים האיכותיים ביותר אי פעם. אבל יותר מכול - 50 שנה אחרי, כשארה"ב מדממת במאבקים פנימיים ובצעדים אנטי-דמוקרטיים, אין סרט שלוכד את המציאות האמריקאית העכשווית יותר טוב ממנו.

ראשית, כמה מילים על רוברט אלטמן ופועלו: כמי שצמח בטלוויזיה והגיע לקולנוע בגיל יחסית מבוגר, אלטמן היה דמות חריגה בנוף הצעיר של הוליווד בשנות ה-70, כשסביבו שמות מבטיחים כמו פרנסיס פורד קופולה ומרטין סקורסזה.

אך לתעשייה שחושבת אחרת מהוליווד הישנה (ומכאן זכתה לכינוי "הוליווד החדשה"), כשהיא שמה את הבמאי/יוצר במרכז - ולא את חברת ההפקה - אלטמן, אינדיבידואל מושבע כל חייו, התאים כמו כפפה ליד. מ"מ.א.ש", סרטו זוכה האוסקר ו"דקל הזהב" (שהפך במהרה לסדרת טלוויזיה אייקונית), שם לעצמו למטרה הבמאי לשלב "נרטיב רחב" - כלומר, שלל התרחשויות שחופפות זו לזו, עם אנסמבל שחקנים עשיר - וז'אנרים הוליוודים קלאסיים ("פילם נואר" ב"שלום לנצח", מערבון ב"הקלפן והיצאנית", לדוגמה), כל זאת בעודו נוגע ב"זייטגייסט" האמריקאי של אותה התקופה, במכוון או שלא - מנהגים, מוסר, אהבות, חששות ועוד ועוד.

כתבות נוספות:

• אמריקה בחוץ, העולם בפנים: פסטיבל קאן 2025 הוכיח שמלחמת התרבויות בעיצומה
• זה לא עוד מוזיקאי גדול שהולך מאיתנו - זו פרידה ממוצרט המודרני
• ומה איתי? הכוכבים ששינו את העולם - ולא זכו אף פעם באוסקר

כסרט שמבוסס על חווייתה של התסריטאית ג'ואן טוקסברי כזרה בעיר האמריקאית הדרומית, בה מבוססת מרבית תעשיית מוזיקת הקאנטרי - "נאשוויל" עוקב, בין היתר, אחרי עיתונאית נלהבת מה-BBC (ג'רלדין צ'פלין, הבת של); צמד זמרות קאנטרי מתחרות - קוני ווייט הזוהרת (קארן בלאק) וברברה ג'ין האהובה אך השברירית (רוני בלייקלי); זמר/פרפורמר מקומי ולו שאיפות פוליטיות (הנרי גיבסון), עורך הדין שלו (נד ביטי) ואשתו הסובלת (לילי טומלין). כל זאת כשברקע מסתובב מתמודד עצמאי לנשיאות ארה"ב, כשרק אמירותיו הפופוליסטית והחלולות נשמעות מרמקולים המוצמדים לרכב ("בואו נחשוב על ההמנון שלנו. אף אחד לא יודע את המילים", הקול מצהיר לרגע).

שותפיו הרגילים של אלטמן - קית' קאראדין, שלי דובאל, אליוט גולד וג'ולי כריסטי - מופיעים אף הם כאן: הראשונים כזמר פולק נחשק וגרופית מרחפת (בהתאמה); השניים האחרונים בתפקיד עצמם, בלב כל המהומה סביבם.

כשהוא מצולם "און-לוקיישן" וזולג לא פעם למחוזות האלתור (כנהוג אצל הבמאי), "נאשוויל" תפס נקודה בזמן - רגע לפני חגיגות ה-200 של ארה"ב ב-1976, כשההתרגשות הפטריוטית בעיצומה אך גם מלוא העליבות האמריקאית. כשהוא נפעם ובמקביל חש בוז מאותה התעשייה, אלטמן מדלג בין החלום האמריקאי ושברו לאלימות שמבעבעת מתחת לפני השטח; מפגעי מלחמת וייטנאם לגזענות והשוביניזם שמוטמעות עמוק בחברה האמריקאית (קשה שלא לזוז באי נוחות בסצנה שבה מלצרית וזמרת חובבת "נסחטת" להתפשט בבר הומה אדם, כשהקהל לא אוהב את שירתה).

כשג'ון לנון נרצח ע"י מתנקש בניו-יורק ב-1980, נשאל אלטמן ע"י עיתונאים אם הוא מרגיש אחראי לטרגדיה - שכן "נאשוויל" מסתיים (ספויילר) בניסיון התנקשות בלב קונצרט מוזיקלי. הבמאי ענה מיד: "לא, אני לא מרגיש אשם - אבל אתם לא מרגישים אשמים על כך שלא שמעתם לאזהרתי?".

בימים אלו, כוחות צבאיים מכתרים מפגינים בקליפורניה השמשית, כשאלו מוחים על מדיניות ההגירה האכזרית שמנהיג הממשל החדש בארה"ב; מיליארדרים מתקוטטים ביניהם כילדים בגיל גן ומשפיעים על הכלכלה העולמית; ודמויות ציבוריות גדולות - מטראמפ עצמו ועד פי דידי - מחזיקים מאחוריהם עבר מפוקפק של תקיפות מיניות.  אלטמן כבר לא כאן לשאול אותנו אם לא שמענו לאזהרותיו (הוא הלך לעולמו ב-2006), אבל אפשר לענות בוודאות שלא, וספק אם אי פעם נלמד.