"זה לא רק סרט על דבש": הבמאית שגילתה כיצד משפחתה מצילה את הטבע

ראש השנה ידוע כחג שאוכלים בו אינספור מאכלי דבש (או לפחות ככה זה מרגיש), אז למה שבמהלך החג גם לא נצפה בסרט שעוסק בנושא הזה? הדבר יוכל לקרות ביום ראשון הקרוב, כשבשעה 20:30 תתקיים במשק אופיר שבאלון הגליל הקרנה מיוחדת של "עמלים", סרטה התיעודי והמרתק של אדוה אופיר שבו היא עוקבת במשך יותר מעשור אחרי משפחתה, שעוסקת בייצור דבש.

לרגל ההקרנה המיוחדת – שבסופה תתקיים שיחה עם אדוה ועם בני המשפחה, הדבוראים האמיתיים, ושבמהלכה הקהל יקבל כוס יין ראשונה במתנה מיינות היקב – היא התראיינה לרשת 13, וסיפרה איך הכול התחיל, על החשיבות של הדבורים בחיינו, ומה יהיה העתיד של התחום המשפחתי? "בגיל 23, אחרי שחזרתי מטיול גדול במזרח הרחוק, הייתי במדרשת עין פרת. כל אחד התבקש להכין 'זמן אישי' על נושא שקרוב לליבו, ואני נרשמתי להיות האחרונה כי לא הרגשתי שיש לי תחום כזה", היא מספרת.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• בגלל הסרט הזוכה - התקציב לפרסי אופיר הוקפא: "יריקה בפרצוף של אזרחי ישראל"

• הנתונים נחשפים: זה השיר המושמע ביותר בישראל בשנה האחרונה

• הישג מטורף: נגה ארז תופיע באחד מפסטיבלי המוזיקה הגדולים בעולם

אבל אז, משהו קרה: "חזרתי הביתה לסוף שבוע, סיפרתי לאבא שלי על המשימה, ופתאום נזכרתי בעבודה שהכנתי בכיתה ד' על דבורים. ביקשתי ממנו שילמד אותי על העולם שגדלתי בו, כי לא באמת היה לי מושג עליו". בהמשך, אביה הפנה אותה ליוסי סלבצקי, מדריך הדבורים במשרד החקלאות, שפתח לאדוה את העיניים: "במשך שלוש שעות, הוא העביר אותי קורס מזורז בעולם הדבורים. התגלית הכואבת הייתה על תופעת היעלמות הדבורים – לראשונה, הבנתי שהמשפחה שלי לא סתם מייצרת דבש למאכל, אלא עוזרת לטבע להמשיך להתקיים".

אין טעות בדבריה – הנתונים מדברים בעד עצמם: דבורת הדבש אחראית על 80% מההאבקה של הגידולים החקלאיים. אבוקדו, שקדים, מלפפונים, אבטיחים – הכול תלוי בהן. אבל דבורת הדבש כבר לא קיימת בטבע הישראלי, בעיקר בגלל אקרית הוורואה, טפיל קטלני שפוגע בעיקר בדבורים הללו (אבל גם בגלל ריסוסים, שריפות, צמצום שטחי מרעה ועוד). כיום הן מתקיימות רק בזכות הטיפול של מגדלי הדבורים.

"זה סרט על משפחה, לא על דבורים"

אדוה מספרת כיצד לאחר הרצאתה במדרשה, היא קיבלה תגובות מרגשות של אנשים שהתעניינו מאוד בנושא, מה שגרם לה לרצות להעמיק בו ולתעד את העיסוק הדבוראי במשפחתה. "היה לי ברור שאני רוצה לצלם את אבא שלי, ועל מנת שאוכל לעשות זאת עליי לחזור הביתה ולעבוד במשק. הרגשתי שזו תהיה הגישה היחידה שלי אליו, עם מצלמה", סיפרה, "בן זוגי קנה לי מצלמה, ושבוע לאחר מכן סבא שלי נכנס באופן פתאומי לניתוח חירום – ביום הצילום הראשון שלי! נסעתי עם אחי לבית החולים כדי להספיק לשאול אותו כמה שיותר על המסורת הדבוראית, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. הספקתי לשאול אותו שאלה אחת בלבד: 'איך אבא התחיל את המכוורת שלו?', והוא ענה לי שהוא נתן לאבא במתנה 100 נחילים, וכך התחיל. ואז הגיע הסניטר והכניס אותו לניתוח".

היא מספרת כי היא המתינה שסבה ייצא מחדר הניתוח במשך שעות ארוכות ומורטות עצבים, במהלכן היא החליטה אם סבא ייצא ממנו בשלום – היא תמשיך בתיעוד שלה. "המצלמה הייתה כלי עבורי להתמודד עם פחד המוות שנחת עליי כשפגשתי לראשונה, כאדם בוגר, את ארעיות החיים – היעלמותן של הדבורים לצד היעלמותם של דבוראים, חקלאים, זן של אנשים", הסבירה.

אביך עזר לך בצילומים עצמם?
"מדי פעם הוא היה מגניב לי הסבר קל על מה שהוא עושה. רק אחרי כמה שנים התחלתי לשאול, ויש כמה ימי צילום שביימתי בהם סצנות כשכבר הבנתי מה אני צריכה כדי לספר את הסיפור שמבקש לצאת דרכי".

לאחר חמש שנים של צילומים, שבמהלכן היא סיימה לימודי תואר ראשון בעבודה סוציאלית לצד קורסים בקולנוע ולימודי וידאו-תרפיה, היא החליטה שהיא רוצה ליצור סרט תיעודי מחומרי הגלם שצילמה.

"הסרט הוא קודם כל על משפחה, על יחסים. יחסים בין בת ואבא, בין נכדה וסבא, בין אחים", פירטה. "הדבורים הן ברקע, הן הטריגר, הן מספרות על העולם האנושי. זה סרט שהוא שיר אהבה אינטימי לאדמה, לחקלאות, לטבע, לאנשים – ובכולנו קיים הגעגוע הזה".

בהתייחסות להקרנה במשק, אדוה מאמינה שהדבר יוצר חיבור מיוחד: "אין ספק שההזדמנות לצפות איפה שהכול מתקיים מגבירה את עוצמת הרגש. ההקרנה הקרובה מרגשת במיוחד כי היא ממש לפני ראש השנה – החג של הדבוראים".

את אופטימית בנוגע לעתיד של המקצוע המשפחתי?
"אני אופטימית מטבעי, אולי גם כי גדלתי במשפחה חקלאית ולמדתי שבלי אופטימיות, אי אפשר לשרוד בחיים שתלויים תמיד בחסדיו של הטבע. אני מקווה מאוד שהענף יצליח להמשיך לשרוד במציאות שלנו. לעבוד בעסק משפחתי זה מורכב וזה מחייב התמודדות יומיומית כדי לשמור על יחסי משפחה, אבל מנגד זה גם הכי מספק שיש, כי זה מאפשר תחושת משמעות גדולה מאוד".