הסרט הזה שולח את כוכב "בית הנייר" להימלאיה - ומנפץ את כל מה שציפיתם לראות בו
בניגוד לסרטים מערביים שמצטלמים באזורים נידחים בעולם ומפארים בשטחיות את אורח החיים של ילידי המקום, "בחזרה מההימלאיה" חותר תחת אותה גנריות – ומציע זווית מקורית לסיפור של אנשים מהמערב שמגיעים למזרח הרחוק כדי לחדש מצברים. במקרה של הסרט הזה, שבו מיגל הראן מגלם גבר שמפגש אלים עם עבריינים משנה את חייו, יש בו לא רק נוף מטריף, אלא גם אמירה מעניינת – שרק עבורה שווה לצפות בו בקולנוע
נופים מושלגים, נזירים טיבטים, נופים מפעימים ביופיים. כל זאת ועוד נמצאים בשפע ב"בחזרה מההימלאיה", סרטו של הבמאי הספרדי סלבדור קאלבו, שמתפאר בצילום עוצר נשימה של חבל הימצ'אל פרדש שבצפון הודו. מיגל הראן ("בית הנייר", "אליטה") מגלם בסרט את קיקה, גבר ספרדי שמגיע להודו עם בת זוגו קלרה ובנה הקטן לטיול בהרי ההימלאיה. למרות שקלרה דוחפת להדרים לחופי הים של גואה, הוא מדרבן אותה להישאר בצפון, ולשאוב עוד מאוויר ההרים של חבל הארץ היפהפה. השלושה הגיעו להודו לטיול החלמה אחרי שקלרה סיימה זה עתה טיפולים כימותרפיים, וקיקה רואה באזור הצפוני יעד מושלם לחידוש מצברים.
למרות שהסרט צולם במחוז שמרבית תושביו הם טיבטים בודהיסטים, ולמרות שהחלק המרכזי בו מתרחש במנזר קי המפורסם, אל תטעו: "בחזרה מההימלאיה" הוא לא סרט רוחני. הוא גם לא סרט מסוג "דג מחוץ למים", שבו אדם זר (במקרה הזה, תייר ספרדי) מגיע לעולם שאליו הוא לא שייך (צפון הודו) ומוצא בו את כל מה שחיפש בביתו האמיתי ולא מצא. להפך: "בחזרה מההימלאיה" חותר תחת הגנריות של סרטים מערביים שמצטלמים באזורים נידחים בעולם, ונוטים לפאר – באופן שטחי, לפעמים – את אורח החיים היומיומי של ילידי המקום.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
כבר בתחילתו, "בחזרה מההימלאיה" מנפץ ביודעין את התדמית הרוחנית שעלולה להידבק בו מעצם שמו ומיקום עלילתו. חבל הארץ היפהפה הזה מתגלה כמקום מפוקפק ושורץ עבריינים, שעוסקים בגידול וסחר בלתי חוקי בסמים, ומסוכנים לתושבי המקום בכלל ולתיירים בפרט. מבעד לפסטורליה הבודהיסטית מסתתרת מציאות אפלה בהרבה: קיקה, קלרה והילד נקלעים למפגש אלים עם עבריינים, שאת תוצאותיו לא נפרט. עם זאת, כן נגיד שהעיירות ההודיות שהשלושה מטיילים בהן מלאות בפוסטרים של תיירים נעדרים, ולא, הם לא גילו את האור ועזבו את הציוויליזציה לטובת חיי פרישות ביערות.
לאחר אותו מפגש אלים, קיקה, שיצא ממנו בשן ועין, מוצא מחסה במקדש קי, כפר בודהיסטי קטנטן שבמרכזו מקדש מפורסם אבל נידח במיוחד. מאחר ודרכי הגישה למקדש חסומות לחלוטין בחודשי הקיץ (עד שהשלגים יקפיאו את הנהר ויאפשרו לצעוד על מעטה הקרח), נאלץ קיקה לשהות בקרב הנזירים ולהחלים. אבל למילה הזאת, "להחלים", יש משמעויות שונות לחלוטין: בעוד הוא מבקש את עזרת הנזירים במציאת האשמים באותו מפגש אלים – ורק אז, אולי, יוכל להחלים – הנזירים נצורים במקדש, ולא ממהרים לשום מקום. יתרה מכך, גופים מוסדיים כמו משטרה זרים להם לחלוטין, שכן הכפר מתנהל תחת מערכת חוקים ומשפט משלו, ומנהל את עצמו במעין עולם מקביל לציוויליזציה.
תחנוניו של קיקה למדריך מקומי שיוכל ללוות אותו לעיר הקרובה לא נענים, והוא מוצא את עצמו נצור ביחד עם תושבי הכפר עד שיוכל לצאת, בחסות השלגים, מהמנזר. לא רק שהרוחניות הבודהיסטית לא מסייעת לו, היא אפילו מוציאה אותו מדעתו, ומגבירה ביתר שאת את רצונו לפגוע באלו שפגש באותו מפגש האלים. זה ללא ספק החלק המעניין ביותר "בחזרה מההימלאיה", שמערער פעם אחר פעם את המפגש של קיקה עם אורח החיים הטיבטי, ולא מתפתה ללכת בדרך שבלונית של מפגש בין תרבויות ומעבר של צד אחד לצד השני, או להפך.
הצילום המשגע של הטבע הבתולי מסביב למנזר רק מחזק את זה: אף פסגת הרים מושלגת לא יכולה להביא את קיקה לעשות שלום פנימי בינו ובין עצמו אחרי מה שראה. זה סרט מטריף ביופיו וגם מעניין באמירתו, וזה כשלעצמו שווה ביקור בקולנוע.
