סרט הזומבים הזה מוכיח שאין ממה לפחד מדיונים חברתיים בסרטי אימה
"28 שנה אחרי: מקדש העצמות", הסרט הרביעי בסדרת הסרטים הפוסט-אפוקליפטית המוערכת, מצליח להביא אל המסך הגדול דיונים קולחים ומעוררי מחשבה, לצד הופעת משחק משובחת של ראלף פיינס. אימת הזומבים היא אמנם חלק שולי בו, אבל השאלות שהוא מעלה על החברה שלנו עשויות להיות מאיימות אף יותר – ומראה כי דיונים מעמיקים לא צריכים להיות מילה גסה בז'אנר
כחצי שנה חלפה מאז שסדרת סרטי האימה "28 יום אחרי" חזרה לחיינו עם הסרט "שנה אחרי", וכעת עלה למסכים הסרט הרביעי בסדרה – "28 שנה אחרי: "מקדש העצמות", שבמרכזו עומד הפעם הנער ספייק, מכוכבי הסרט הקודם, שהצטרף לכת שורדים אלימה בהנהגת סר ג'ימי קריסטל (ג'ק אוקונול, "חוטאים"), שמבין במהרה כי המעשים שהוא מבצע קטלניים יותר מהאיום הביולוגי שהשמיד 90% מהאנושות. במקביל אליו, ד"ר איאן קלסון (ראלף פיינס, "רשימת שינדלר", "מלון גרנד בודפשט") מתחזק את "מקדש העצמות", ומפתח קשר חדש ומטלטל עם נגוע בשם סמפסון, קשר שמרמז שיש למחלה שתקפה את העולם שכבות לא מובנות נוספות.
בהמשך לקודמיו, גם "28 שנה אחרי: מקדש העצמות" מטפל בשאלות מוסר של בני אדם בעולם שיסודותיו החברתיים פורקו. אם כי כאן, בניגוד לדיון החצי משויף שהביא הסרט הקודם, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה רבה בכך שהוא מציג את דמותו של קריסטל ככזו שמונעת ממניעים תיאולוגיים שגורמים לו להאמין שהוא בנו של השטן, בעוד דמותו של ד"ר קלסון מונעת מהידע המחקרי שהוא צבר לאורך השנים – התנגשות שמביאה לדיון חברתי חשוב ומעמיק. הסרט גם מציג התפתחות מסקרנות בנושא ה"נגועים", ששופכת אור חדש על יכולות הבינה והאנושיות, שספק אם נותרו במוחם הנגוע. נושאים אלו יכלו להיגנז בקלות על ידי שיקולי אולפני "סוני" לטובת עוד סצנות זומבים מדממות, אך הן מרימות את השפה של הסרט, מה שמוכיח את החשיבות של סרטי אימה שהמונח "דיון פילוסופי" הוא לא מילה גסה בהם (וכמובן שהוא ממש לא הראשון להוכיח זאת).
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הבמאי-תסריטאי המוערך אלכס גרלנד ("אקס מכינה", "הקרב על אמריקה"), שכתב את שלושת הסרטים הקודמים (אם כי הוא לא קיבל קרדיט על כתיבת הסרט השני. הוליווד, לכו תבינו), חוזר גם הפעם לכתיבת התסריט, ומציג כתיבה שלא רק ניגשת אל המציאות הפוסט-אפוקליפטית והשלכותיה מזווית תאולוגית-חברתית, אלא גם מביאה אל המסך דיונים די מורכבים ומעוררי מחשבה לצד קשת עלילתית מהודקת ואף אופטימית באופן מסוים (בכל זאת, עולם פוסט-אפוקליפטי). הבמאית ניה דה-קוסטה יודעת לעבוד היטב עם חומרי הגלם האיכותיים שעל שולחנה; הצילום הנוירוטי והתזזיתי שאפיין את הסרט הקודם מוטמע גם כאן נהדר לצד נופך אמנותי בפריימים מסקרנים של הצלם שון בוביט; והמלחינה האיסלנדית זוכת האוסקר הילדור גודנאדוטיר ("ג'וקר", "צ'רנוביל") מוכיחה שוב את כוחן של הקשתות שלה בפסקול איכותי שעולה בקנה עם אווירת המתח של הסרט כולו.
על אף שהנגועים מקבלים ב"מקדש העצמות" זמן מסך שולי יחסית היות והם כבר לא האיום המרכזי, כל כניסה שלהם למסך מבוצעת בדיוק רב, הכולל הקפצה איכותית. מעל הכול, חומר הגלם האיכותי ביותר הוא, איך לא, ראלף פיינס, שממשיך להראות לנו את מנעד הדמויות שהוא יכול להיכנס לנעליהן בכישרון כל כך רב. זאת לצד הופעה על סף האייקונית שהוא מספק במערכה השלישית לצלילי "Iron Maiden״, שראוי להזכיר גם את הבחירות המוצלחות בשירים הלא-מקוריים המלווים את הסרט.
הסרט הרביעי בסדרת האימה הזו חד, נגיש ומעניין מקודמו, ועל אף שהוא מוגדר כ"סרט אימה" ואף כולל כמה סצנות מדממות במיוחד, אלו הדמויות שבו והפעולות שלהן שגורמות לצופים להרהר לגבי המוסר האנושי ועד כמה נמוך הוא מוכן לרדת בהיעדר ציוויליזציה.
מאחורי "28 שנה אחרי: מקדש העצמות" מתייצב צוות אמנותי וקאסט איכותי שרקם סרט מהנה, מעורר מחשבה ואפילו קצת מבהיל. חובבי סרטי הזומבים יקבלו בו משהו שונה וייחודי לז'אנר, והם עשויים למצוא בו חוויה קולנועית מהנה – ואלו שיבואו אליו בראש פתוח ויישארו בו עד סופו, יזכו בו לתגמול הולם ומפתיע במיוחד.
