פסטיבל ירושלים נפתח בסרט מלא כאב, אשמה וגעגוע שכולם עוד ידברו עליו
"עצמאות", סרטו החדש של משה רוזנטל ("קריוקי"), מחזיר לקולנוע את אסי כהן בתפקידו הראשון מזה 15 שנה – והוא עושה זאת בתצוגת משחק לא פחות ממהפנטת. הסרט פתח בסוף השבוע האחרון את הפסטיבל המוערך (שמתקיים זו השנה ה-43), בו גם הוענק אות הוקרה לבמאי בינלאומי שהגיע ארצה למרות החרם על ישראל, בערב חגיגי מלא אופטימיות וללא מופע ראווה מיותר
כ-6,000 צופים וצופות הגיעו ביום חמישי האחרון לבריכת הסולטן בירושלים כדי לפתוח בפעם ה-43 את פסטיבל הסרטים בעיר, שם התקיימה הבכורה הישראלית של "עצמאות", סרטו החדש של הבמאי-תסריטאי משה רוזנטל ("קריוקי"), שכבר הוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל סאנדאנס היוקרתי.
יש משהו בהקרנת ענק תחת כיפת השמיים שמחזיר לקולנוע את תחושת האירוע, גם אם לרגעים אפשר היה לשקוע דווקא בבד הענק שהתנופף ברוח, ולראות כיצד הוא מעוות את הקלוזאפים של אסי כהן, שתפקידו בסרט חוזר למסך הגדול בתפקיד קולנועי ראשון זה 15 שנה. רק על ההישג הזה היה אפשר להעניק לרוזנטל פרס. למזלו ולמזלנו, יש בסרט עוד סיבות רבות לעשות זאת.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הפסטיבל נפתח בטקס בהנחייתה של שפרה קורנפלד, בנוכחות ראש העיר משה ליאון, מנהל הפסטיבל רוני מהדב לוין והבמאי האוקראיני סרגיי לוזניצה ("סיפורם של שני פרקליטים", "נפש עדינה", "בערפל"), אורח הכבוד ויושב ראש חבר השופטים של התחרות הישראלית, שקיבל אות הוקרה – והאווירה הייתה חגיגית ואופטימית, בלי מופע ראווה מיותר. תעשיית הקולנוע הישראלית היא תעשייה קטנה שפועלת תחת אינספור מגבלות ומשברים, ובכל זאת ממשיכה ליצור ולהגיע לבמות החשובות בעולם.
כמו ב"קריוקי", גם ב"עצמאות", סרטו העלילתי הארוך השני של רוזנטל (שאישר כי מדובר בצורה כזו או אחרת בסרט אישי ובמחווה קולנועית לילדותו), ניגש הבמאי אל הדמויות שלו באומץ ובכנות, מבלי לחסוך מהן מבוכה, חולשה או כאב. החוט המקשר בין שני סרטיו של רוזנטל כבר מתחיל להתבהר: בשניהם נמצאת משפחה שמבנה הכוח שלה מתערער בעקבות דמות גברית, תשוקה שהסביבה מתקשה להכיל וגבריות ישראלית המורכבת מכריזמה, חולשה והסתרה.
במרכז הסרט נמצאת משפחת שבת. מאיר, האב, מגולם בידי אסי כהן בתצוגת משחק דרמטית מהפנטת. לצידו האם, שתי בנות ובועז, בן הזקונים, שעומד רגע לפני בר המצווה שלו. בועז מגלה במקרה סוד משמעותי על אביו הנערץ, גילוי שמשנה את האופן שבו הוא רואה אותו ומוביל להתפרקות המשפחה.
הסרט מציב אותנו עמוק בתוך תודעתו של ילד בן 12 שליבו נשבר. בעיניו מאיר הופך מאב חם וכריזמטי לדמות מאיימת. מבלי לגלות יותר מדי מפרטי העלילה של הסרט (שצפוי לעלות לאקרנים בישראל בחודש ספטמבר), יש בו מורכבות שמעניקה לסרט את כוחו. הוא חוזר לרגע שבו פחד של ילד הפך למעשה בלתי הפיך, ושואל אם אפשר לחיות עם תוצאותיו גם שנים אחר כך.
בהמשך, הסרט קופץ כמה שנים קדימה, כשבאחת הסצנות ישנה דמות שמרססת על עצמה אפטרשייב – ריסוס שמעורר תחושות לא קלות בקרב דמות אחרת. היכולת של רוזנטל לגרום לצופה כמעט להריח דרך מסך היא לא פחות מהישג קולנועי מרשים.
עם זאת, חשוב לציין ש"עצמאות" איננו סרט מושלם. הקצב שלו אינו תמיד אחיד, ולעיתים המעברים בין האירועים מרגישים פחות מדויקים, אך הפגמים אינם מוחקים את הכנות שבה הוא מספר סיפור על געגוע, חרדה, אשמה והשלמה. להפך, זה רק מראה כיצד מבנה רגשי יכול להשתקף במבנה קולנועי – וגם שזו הייתה בחירה נכונה מאוד לפתוח עם הסרט הזה את הפסטיבל.