הסרט "שלושתינו" מציג תמונה עגומה על קבלת השונה בחברה החרדית - וזה מרגיז

בתור אחת שלא מכירה את השכנים שגרים דלת לידה, ובקושי מחליפה שלום חנוק במעלית עם דיירי הבניין שבו היא חיה - החיים בקהילה מסקרנים אותי בכלל, ובקהילה החרדית בפרט. הם מעורים אחד בחיי האחר באופן כמעט אבסולוטי; יודעים מתי הילד יוצא לשידוכים ומתי הילדה מתארסת; הם חוגגים איתך את האירועים הגדולים בחייך, ועושה רושם שהם גם מושיטים יד לעזרה במצבים שבהם הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.

אבל מה קורה אם מכורח הנסיבות החיים שלך משתנים לגמרי? האם יקבלו את הקושי איתו את מתמודדת? מה תעשה אישה שהמשפחה הקטנה שהיא בנתה לה בעשר אצבעות הפכה להיות חריגה בנוף הבני-ברקי המצוי? מה תעשה אימא לביאה ששמה את הילד שלה במקום הראשון, ונלחמת להעניק לו את כל מה שהוא זקוק לו - גם אם זה עולה לה במחיר של הנחת המודלים המקובלים במגזר לו היא משתייכת בתחתית הרשימה?

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "אבי החורג ניסה לחבל לי בקריירה וזייף את מותי ואת מות אחי"
• "זה יפוצץ לכם את המוח": נחנך היכל הספרה בלאס וגאס
• שוטרים הוזעקו למשרדו של עורך "המסור": "חשבו שאתה מענה אנשים"

עם שאלות כאלה ואחרות התחלתי את הצפייה בסרט הדוקומנטרי עטור הפרסים "שלושתינו" של היוצרת הניה ברודבקר, ששודר בכאן 11. בעדינות אין קץ, פתחה ברודבקר צוהר לחיים שלה ושל בעלה אהרון שכמהים להעניק לבנם ארי, הסובל מאוטיזם, את המסגרת החינוכית המתאימה לצרכים שלו. ההתמודדות עם האוטיזם מורכבת מאוד - קל וחומר כשצריכים להסתיר אותה.

ברודבקר סיפרה בכנות יוצאת דופן למצלמה כיצד נאלצה להסתיר את האבחנה בכדי חלילה לא להרוס את השידוכים של אחיה, או לפגוע באורח החיים של המשפחה. "הרגשתי בדידות מאוד גדולה בתוך כל הדבר הזה", הסבירה את המצוקה הגדולה שסחבה איתה, אשר הובילה בהמשך לדיכאון. בכך, הצמה הגדולה שחיברה אותה לקהילתיות ממנה הגיעה הלכה ונפרמה.

"אנחנו זוג של אימא ואימא", אמרה ברודבקר לאב בנה, והסבירה שהם הורים טובים לילד. "רק בגלל שאנחנו חיים בעולם שבו נשים עדיין מדוכאות, המשפט שלך עובר", ענה לה בעלה, והסביר כי "אחרת זה היה אנטי-גברי מה שאת אומרת". מתוך הרגע הקולנועי הזה עלו בי כמה שאלות: האם זה נכון שרק האימא צריכה לעשות ויתורים לטובת חינוך הילדים? איך עובדת החלוקה בין שני בני זוג שהביאו חיים לעולם?

לאורך כל הסרט התקשורת בין בני הזוג שנישאו בשידוך הצליחה לפרוט על נימי נפשי. הם נתנו אחד לשני מקום, התייחסו לשאלות שצפות, למשברי האמונה, וכשכל האנשים שסביבם לא הצליחו להכיל את התחושות הקשות שחוו - הזוג ברודבקר עמד איתן למען בנם, אבל גם אחד בשביל השני.

לאחר אינספור סירובים שקיבלו ההורים ממוסדות חרדיים שונים בעיר בני ברק, שלא הסכימו לשלב את ארי בתלמוד תורה רגיל, החליטו השניים לעשות מעשה אברהם אבינו (=לקיים את האמרה "לך לך"), ולעבור לשערי תקווה בכדי לנסות לשלב את בנם בבית ספר ממלכתי-דתי. "לאלוהים יש מערכת שיקולים אחרת ממה שתיארו לי כשהייתי ילד", אמר אהרון, שסיפר שהוא לא חושש לעזוב את הקהילה שבה גדל ובה הכה שורשים. "האמונה פחות חזקה, אז אני פחות מפחד", טען.

המעבר לא צלח. תחושת הדחייה שחשו בני הזוג ברודבקר הייתה כה חזקה עד שליוותה אפילו את הצופים, שרק ביקשו פיתרון ראוי עבור הילד המתוק שזקוק היה למסגרת שתתאים לו. בסופו של דבר עברו השניים ליהודה ושומרון, ורק שם הצליחו למצוא את עצמם ואת המקום של הבן שלהם בפאזל המסובך הזה שנקרא "מערכת החינוך בישראל".

"שלושתינו" זכה השנה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ולדעתי זה קודם כל בזכות הלבבות הפועמים בו. סיפורם של זוג הורים בעלי כוחות נפש, ששמים לנגד עיניהם מטרה אחת ויחידה: טובתו של בנם.

לקראת סוף הסרט הייתה תמונת נוספת שנגעה לליבי: בני הזוג, שעדיין מגדירים עצמם חרדים, נאלצו לגזור את הפאות הארוכות של ארי בכדי להתאים אותו לסביבה החדשה שבה הם מנסים להיטמע. צריך הרבה אומץ בכדי לחשוף אמת כזו על המסך, וברודבקר לא חוסכת מאיתנו דבר. היא מציגה בכנות רכה את השינוי שהיא ומשפחתה עברו במהלך המסע.

לתחושתי, הסרט מסיר את כל המסכות מבעד לכיעור האנושי, ונותן לנו לטעום את טעמה המריר של הבירוקרטיה המתישה והפוליטיקה המגזרית הלא ברורה איתה נאלצו הזוג להתמודד. רבים ניתקו להם את הטלפון, הפנו להם את הגב, וסירבו לסייע לרווחת בנם. השניים פילטרו את הרגשות הקשים בבית, אחרי שהרגישו שקהילה המחבקת ממנה הם באו התנערה מהם.

תחושת הזרות אותה סוחבים אנשים בקהילות סגורות היא עצומה. שכן, גם נשים מהמגזר שיודעות רווקות מאוחרת מהי, זוגות המתקשים להביא לעולם ילדים, ואנשים הסובלים ממחלות כרוניות כאלה ואחרות לא תמיד מוצאים עצמם בתוך הקהילתיות, שיכולה להיות מאוד מחבקת, אבל גם מאוד חונקת את כל מי שלא מיישר קו עם המציאות.

כצופה לא נשארתי רק עם המורכבות הללו, אלא זכיתי לראות גם מעבר, את קפיצת האמונה המרשימה של ההורים הצעירים שהצליחו לקום מהשברים פעם אחר פעם, להרים את הראש, ולהתקדם קדימה - והכול לטובת בניית חיים טובים עבור בנם. בשורה התחתונה, עושה רושם שבני הזוג בורדבקר יכולים ללמד רבים הורות טובה מהי, ואיך אפשר להחזיק באמונה גם אם היא לא בצבעי שחור ולבן.

"שלושתינו", כאן 11