ראשונים מסוגם: חמישה סרטים שהראו גאווה כנגד כל הסיכויים

למרות הרגרסיה השמרנית שהעולם עובר והעליות והמורדות שעובר היחס לקהילה הגאה, נדמה שייצוגי להטב"ק במדיה – ובפרט בקולנוע – נדמים לנו מובנים מאליו כיום. מיותר לציין שלא תמיד היה זה המצב: אמנים ואמניות מהקהילה נאלצו להסתיר את נטייתם המינית, וביטאו אותה לא פעם בדרכים נסתרות מגוונות ביצירותיהן; כשכן נפרצו הסכרים, הובנה החשיבות ההיסטורית של יצירות שכאלו. לרגל מצעד הגאווה בתל אביב שיתקיים מחר (שישי) וחודש הגאווה הבינלאומי שאנו נמצאים בשיאו, הנה 5 סרטים שעשו היסטוריה להטב"קית בקולנוע כשאף אחד אחר לא היה מוכן לדבר על כך.

"כלתו של פרנקנשטיין" (1935)

אתם בטח שואלים את עצמכם – מה לסרט מפלצות קלאסי של שנות ה-30 ולייצוג גאה? על פניו, כלום. מתחת לפני השטח, הקשרים מרובים ומגוונים: המשך ישיר לסרט המיתולוגי "פרנקנשטיין" מ-1931 - אודות אותה מפלצת מאיימת שקמה לתחייה (בוריס קרלוף) – המספר על היכנעותו של הד"ר פרנקנשטיין (קולין קלייב) ליצור ליציר כפיו זיווג הגון (אלסה לנקסטר), כל זאת כחלק מסיפור שמספרת מרי שלי (אף היא מגולמת על ידי לנקסטר), הסופרת המקורית של היצירה, ללורד ביירון (גאווין גורדון) ובעלה, פרסי שלי (דאגלס וולטון).

הבמאי ג'יימס ווייל, שביים גם את הסרט המקורי, סירב תחילה לשוב לסרט ההמשך, כיוון שחשב ש"סחטתי כל טיפה שנותרה", אך חזר בו כשהבין שיהפוך את הסרט ל"כיף בלתי נשכח". ה"כיף" כלל דימוי נוצרי כבד – לדוגמה, המפלצת כישו על הצלב, מה שגרם לצנזורה מצד "קוד הייז" (קוד לסטנדרטים מוסריים שהתפרסם באותן שנים שמפיקי סרטים היו צריכים לפעול לפיו, ד"ע) הנוקשה של הוליווד – אך גם ללא מעט סאבטקסט גאה, כך טוענים חוקרי קולנוע מודרניים.

מלבד היותו של ווייל "מחוץ לארון" בתקופה שבה צעד כזה לא התקבל כלל בברכה (דיכאון ומצב רפואי חמור הובילו להתאבדותו הטראגית בגיל 67), מספר משחקני הסרט היו חברים בעצמם בקהילה – קולין קלייב וארנסט טסיגר (שגילם את המנטור המשוגע של ד"ר פרנקנשטיין – ד"ר פרטוריוס); כל זאת בתוך סיפור מסגרת על שלוש דמויות היסטוריות, שידועות כביסקסואליות בחיים האמיתיים.

אך כל זה משני לעומת התמות הגאות הרבות שמופיעות כאן: מההומור הקאמפי (לעומת המקור "הרציני") לדמותו המוחצנת של פרטוריוס, שתואר כ"מפיסטו גיי", שמושך את המפלצת מהאהבה ההטרוסקסואלית אל "משיכה אחרת"; והמפלצת עצמה, שמשתמשת בכינוי "חבר" הן לכלה והן לנווד העיוור איתו היא מתחברת, ובכך מחזקת את היותה "חריגה" חברתית – שמשוועת לאהבה, ללא הבדל מגדרי.

קרטיס הרינגטון, יוצר קולנוע וחברו הטוב של ווייל בשלהי חייו (הרינגטון עצמו היה גם הוא גיי מוצהר) טען שניתוחים אלו היו פירוש "צעיר" יותר, ללא בסיס של ממש במציאות ("ווייל היה קודם אמן, לא אמן גיי", טען לימים), אך הסאבטקסט העשיר והחיים החדשים שרכש לעצמו הסרט בקרב הקהילה הגאה חזקים מדי בכדי להכחיש.

"חמים וטעים" (1959)

שנות ה-50 באמריקה אינן ידועות במיוחד בליברליות יוצאת דופן: השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה זימנו לארה"ב שגשוג כלכלי, תנועה לפרברים וחיזוק תפקידים מגדריים – הגבר "המאצ'ו" המפרנס והאישה "הטובה" שמשמשת כעקרת בית.

עם זאת, אותו עשור סימן גם את זעזוע התרבות הסגורה שאמריקה הכירה עד אותה העת – שגעון מוזיקת הרוקנ'רול, שסומנה בקרב חוגים מסוימים כ"מוזיקת השטן"; תחילת חדירת התרבות השחורה למיינסטרים (בעיקר דרך הרוק) והופעתן של "סמלי סקס" במדיה הפופולרית, שאתגרו את הפוריטניות המקומית, כדוגמת ג'יין מנספילד, מאמי ואן-דורן וכמובן, מרילין מונרו.

אחד מסרטיה הידועים והמוצלחים של מונרו עשה היסטוריה לא רק בזכותה, אלא גם בייצוג הגאה שובר המוסכמות שהציג. "חמים וטעים", מבית היוצר של הבמאי-תסריטאי האגדי בילי וויילדר ("הדירה", "שדרות סאנסט"), הציג עלילה קומית פשוטה יחסית: ג'ו וג'רי, שני מוזיקאי ג'אז (בגילומם של טוני קרטיס וג'ק למון, בהתאמה) בימי "היובש" של שנות ה-20 חוזים בהתנקשות מטעם המאפיה. משהפכו לעדי ראייה ולפיכך למטרות כשלעצמם, השניים מחליטים להתחזות לנערות מקהלה ומתאהבים במהרה בסולנית המושכת, שוגר "קיין" (מונרו).

בניגוד למה שמשתמע, עלילת ה"דראג" של "חמים וטעים" אינה רק פאנץ', אלא תמה של ממש שמתפתחת לאורך הסרט: ממיליונר מזדקן שמתאהב בג'רי המחופש ומציע לו נישואים (עניין שג'רי שוקל לחיוב, בכדי להינות מממונו של הזקן) ועד נשיקה בין שוגר לג'ו – עדיין בלבוש נשי, "חמים וטעים" לא מפחד לשחק עם נזילות מגדרית ונטיות מיניות פלואידיות, הרבה יותר משהתאפשר ב-1959.

לראייה, אחת הסצנות הזכורות ביותר בסרט היא דווקא סצנת הסיום שלו (ספוילר לסרט בן יותר מ-65 שנים לפניכם!), בו ג'רי מתוודה בפני המיליונר שהוא למעשה גבר, כדי שלא יישא אותו "לאישה"; "טוב, אף אחד לא מושלם", עונה לו המיליונר - וממשיך בשלו. אותה שורה היסטורית (שאף נחרטה על קברו של וויילדר) החלה בכלל כממלאת מקום לפאנץ' טוב יותר, עליו היו אמורים לחשוב וויילדר ושותפו לכתיבה, י'. א'. ל'. דיימונד. משלא מצאו, השורה נשארה והנכיחה את השינוי שבא לבצע "חמים וטעים" בתרבות הפופולרית.

אכן, הצלחת הסרט ה"שערורייתי" הייתה לאחת הסיבות להתמוטטות "קוד הייז" השמרני של הוליווד – שפיקח במשך שנים על מה "נכון" ו"לא נכון" להופיע בסרט, עד שהחל להיחלש בראשית שנות ה-50. מאז, נחקק "חמים וטעים" בהיסטוריית הקולנוע לא רק כקומדיה מושלמת, אלא כתחילת שינוי קטן אך חיובי.

"קאובוי של חצות" (1969)

היכן שהקולנוע ההוליוודי חשש לגעת במפורש בנושאים חברתיים "אסורים", הקולנוע הבריטי שמעבר לים דווקא הרבה לעסוק בגלוי בעניינים שנחשבו לטאבו חברתי – בייחוד במסגרת "הגל החדש" ששטף את הקולנוע המקומי בראשית שנות ה-60. כך הגיעו בזה אחר זה סרטים בריטיים שהציגו דמויות להטב"קיות או עסקו בנושאים שכאלו (בגלוי או ברמז עבה), כדוגמת "קורטוב של דבש" של טוני ריצ'רדסון, "The Leather Boys" של סידני ג'י. פיורי, "קורבן" של באזיל דרדן ו"המשרת" של ג'וזף לוסי – שני האחרונים בכיכובו של דירק בוגרד, שהיה להומוסקסואל בארון למשך רוב חייו.

זו אינה הפתעה, אם כך, שאחד מהסרטים המיניים והקוויריים הבוטים ביותר שראה הקולנוע האמריקאי עד אותה התקופה, וככל הנראה עד היום, הגיע דווקא מג'ון שלזינגר, במאי בריטי חדש בזמנו וגיי מוצהר, בין היחידים דאז שהעז להיחשף. מדובר כמובן ב"קאובוי של חצות", העיבוד המחוספס לספר בעל אותו השם של ג'יימס ליאו הרליהי, אודות חברות בלתי צפויה בין שני "דחויים" של החברה האמריקאית בלב ניו-יורק – ג'ו באק (ג'ון ווייט), הג'יגולו הצעיר והנאיבי מטקסס, וריקו ריזו (דסטין הופמן), פושע קטן וצולע, שעונה לכינוי "ראטסו".

כשהוא משלב בין פנטזיה, פלאשבקים ומציאות, "קאובוי של חצות" רחוק היה מלהיות בסיס ללהיט רווחי – כל זאת מבלי לציין את סצנות המין הבוטה (הטרוסקסואליות והומוסקסואליות), האונס הקבוצתי, הזנות והשימוש בסמים שהוא מציג. אלו "הרוויחו" לסרט את הדירוג המפוקפק "X" (שכיום נקרא "NC-17"), ששמור לרוב רק לסרטים בעלי תוכן פורנוגרפי – אך לא מנעו ממנו להפוך לאחד מהסרטים הרווחיים ביותר של 1969, ואפילו לזכות בשלושה פרסי אוסקר - כולל לסרט הטוב ביותר. עד היום, "קאובוי של חצות" הוא הסרט היחיד שזכה לתואר הנכסף לאחר שקיבל את הדירוג "X".

מלווה בפסקול בלתי נשכח ("'Everybody's Talkin" של הארי נילסון הפך לקלאסיקה נצחית, בעוד "Lay Lady Lay" כמעט נכנס לסרט, אילולא יוצרו, בוב דילן, איחר במועד ההגשה) והופעות משחק אגדיות מצד הופמן ו-ווייט (האחד נישא על גלי תהילת "הבוגר", השני אלמוני כמעט לחלוטין), "קאובוי של חצות" נותר חוויה להט"בית חד-פעמית ושוברת מוסכמות, עד כדי כך שב-1994 הודה שלזינגר כי הסרט לא היה עובר מסך בחיים בימינו אנו.

הנושאים "הרגישים" בהם עסק שלזינגר ב"קאובוי של חצות" לא הרתיעו אותו מלשוב ולעסוק בהם באופן מפורש אף יותר, כך ששנתיים לאחר יצירת מופת זו, "הפיל" הבמאי הבריטי יצירה גדולה נוספת ומהפכנית בתחום הייצוג – "יום ראשון הארור", שעסק באמן ביסקסואל צעיר (מאריי הד) שמנהל במקביל מערכת יחסים עם יועצת זוגיות גרושה (גלנדה ג'קסון) ורופא יהודי גיי (פיטר פינץ'). השאר, אכן, היסטוריה.

"בר 51" (1985)

נעבור מבריטניה הקרירה לישראל הקופחת. בדומה לשאר מדינות העולם, גם ישראל לא הצטיינה במיוחד ביחסה ללהטב"ק בעשוריה הראשונים. למעשה, העבירה של משכב שלא כדרך הטבע, שהפכה בפועל משכב זכר לעבירה פלילית, בוטלה סופית רק ב-1988.

לפיכך, עבודותיו של הקולנוען הגאה עמוס גוטמן היו לא רק פורצות דרך, אלא אי של ייצוג כלשהו בחברה שהתעלמה באופן גורף מהקהילה. הרבה לפני קולנוענים עכשוויים הרבה יותר, כדוגמת איתן פוקס ("יוסי וג'אגר") ואופיר ראול גרייצר ("האופה מברלין"), סרטיו של גוטמן הרבו לעסוק בשולי החברה הישראלית ובחוויה ההומוסקסואלית כשלעצמה – לא פעם באופן אוטוביוגרפי. כך, בעוד סרטו הראשון "נגוע" (1983) עוסק בהתמודדות עם זהותו ההומוסקסואלית ברקע היותו דור שני לשואה (גוטמן נולד ברומניה ועלה לארץ כילד) - סרטו האחרון, "חסד מופלא" (1992), עסק באופן גלוי בהתמודדות עם מחלת האיידס ממנה סבל באותה התקופה, זמן קצר לפני שנפטר בעקבותיה בגיל 38 בלבד.

"בר 51", איפוא, משלב את העולם הדקדנטי של תרבות השוליים הגאה של שנות ה-80 עם דמויות ואלמנטים שהודחקו עד אותה העת מהקולנוע הישראלי. האחים תומאס (ג'וליאנו מר ח'מיס) ומריאנה (סמדר קילצ'ינסקי) מגיעים ממגדל העמק הרחוקה לתל אביב, אחרי שאמם הנוצרייה הולכת לעולמה. תומאס מאוהב באחותו ומסדר לה ולו עבודה ב"בר 51" האפל, בניהולה של לונה הפולנייה ובעלה הנכה. שלל דמויות שנקרות בדרכי האחים, כדוגמת אפולוניה הזונה המזדקנת (עדה ואלרי טל), זארה החשפנית ובן זוגה הרקדן האלכוהוליסט ניקולאס (דיויד וילסון) ואחיה הגיי של זארה (אלון אבוטבול), מרכיבים את הרקמה האנושית המוזרה שנוצרת בסרט הזה.

"מידה של חמלה שורה עליו ועוטפת את מהותו הנוטה לעבר הפרוורטי", אמר לימים המבקר המנוח אורי קליין ז"ל על הסרט, ובכך קלע למידת ההימשכות של גוטמן אל הזר והחריג אל עבר המציאות הקודרת יותר. כמו דאגלס סירק ("חיקוי לחיים") וריינר ורנר פאסבינדר ("דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט"), אליליו של גוטמן, "בר 51" משלב בין אסתטיקה שמושכת את העין לבין מלודרמה מוחצנת, ובכך משנה במו ידיו את הייצוג הגאה הישראלי.

Desert Hearts" (1985)"

לסיום, נעבור לייצוג לסבי: מלבד ייצוג מרומז (כדוגמת מערכת היחסים הטעונה בין שירלי מקליין לאודרי הפבורן בסרט "הלחישה הרועמת" מ-1961) או ייצוג סנסציוני, על גבול הפורנוגרפי, שהוצג כתחליף, מערכות יחסים לסביות כמעט ולא הופיעו בקולנוע עד "Desert Hearts".

סרטה של הבמאית דונה דיטש, לסבית מוצהרת בעצמה, התבסס על ספרה של ג'יין רול מ-1964, "Desert of the Heart". במרכזו ויויאן בל (הלן שייבר), פרופסורית לספרות אנגלית באוניברסיטת קולומביה בשלהי שנות ה-50, שמחכה להשלמת הליכי הגירושין שלה. לשם כך, היא נוסעת לעיר רינו שבנאוודה בכדי לזרז את ההליך, שם היא פוגשת את בל בקיי ריברס (פטריסיה שרבונו), פסלית צעירה ומשוחררת שמתיידדת עימה. במהרה, בל מגלה את עצמה האמיתית דרך מערכת היחסים המקרית עם ריברס, מה שמאלץ אותה להתמודד עם רגשותיה המודחקים.

מה שנולד בעקבות רצונה של דיטש ליצור סרט על "רומן לסבי מיינסטרימי" הפך קשה יותר ויותר כשעיקר תקציב הסרט הגיע מממנים עצמאיים – ביניהם איש עסקים גיי, ארגוני נשים וקהילות לסביות מקומיות ("מכרתי להם את זה כ'להיט בטוח'", אמרה לימים דיטש) – וכששחקניות רבות סירבו להיבחן לסרט כיוון שהיה מדובר ב"נושא רגיש"; משהסכימו לתפקידיהן, מרבית מכריהן של שייבר ושרבונו טענו באוזניהן כי "הקריירות שלהן ייהרסו". בפועל, הפקת הסרט נמשכה למעלה מ-6 שנים.

אך העבודה הקשה והמכשולים שנקרו בדרכה של דיטש השתלמו: למרות פתיחה חלשה, "Desert Hearts" הפך במהרה לסרט קאלט בקרב קהילות לסביות ברחבי העולם, כשרבות מעידות על עצמן כמי שראו את הסרט "לפחות 50 פעם". סרטה של דיטש היה הראשון להציג לקהל הרחב סצנת מין לסבית והראשון לתאר רומן אהבים גאה שאינו מסתיים ב"עונש" כלפי הדמויות "החוטאות", כפי שהיה נהוג בהוליווד הקלאסית.

כך, מה שהתחיל כיוזמה עצמאית של הבמאית לראות עוד מחייה שלה על המסך הגדול, הפך לרגע היסטורי של ממש בדרך לייצוג הולם של נטייה שהושתקה שנים רבות.