"בלה" הוא סרט מסע ישראלי-פלסטיני אופטימי ומהנה שלא מממש את מלוא הפוטנציאל שבו

ישנם סרטים שהחשיבות בהם היא לאו דווקא היעד, אלא הדרך שהם עוברים בדרך לאותו יעד. הסרט הישראלי החדש "בלה" הוא מקרה כזה – שהחשיבות בו אינה טעונה במשמעות דרמטית של ממש.

בהחלט מדובר בסרט מרענן באופיו מתוך היצע הסרטים הישראלי. מדובר בקופרודוקציה ישראלית-בלגית העוקבת אחר יקי, צעיר ישראלי בגילומו של אלישע בנאי שמגלה כי בלה, היונה הנדירה שירש מאביו המנוח, שווה הון. הבעיה שלו היא שהגילוי מגיע רגע לאחר שמסר אותה למקורבו של אביו המנוח, בילאל (חנא ביראך) – וכעת, זו עושה את דרכה לחתונה בשטחי הרשות הפלסטינית, לגורל שכולו ידוע מראש. יחד עם בנות זוגם, לימור ונרג'יס (בגילומן של ג'ייד דייכס ויקס ואסיל פרחאת, בהתאמה), יוצאת החבורה למסע להשבת היונה, ואין דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר בטרנטה חסרת מיזוג, בחום של חודש אוגוסט, כשהמתח הפוליטי המובהק מחלחל פנימה דרך ריבים, חתונה שנהרסת ומחסום צבאי אחד – הכול במטרה להביא את היונה לירושלים אל תחרות יונים, שם ממתין קונה אמירתי עשיר המוכן לשלם עבורה עשרות אלפי שקלים.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• השחקנית האהובה מתוודה: "בשביל דמות כזו הפכתי לשחקנית"

• יהדות שסיימה להתקרבן: מה עומד מאחורי סוד הקסם של "מרטי סופרים"?

• לראשונה בקריירה שלו: הצעד המפתיע של הקומיקאי האהוב

את "בלה" אפשר לראות כסרט מסע דרכים שמנסה בגישה זהירה ומלאת חן לעסוק בסוגיה הישראלית-פלסטינית. כמקובל בסרטים מסוג זה, היעד האמיתי הוא כמובן לא להביא את היונה אל תחרות יונים, אלא לתת לדיאלקטיקה של שני הזוגות לגשר על הסכסוך המושרש ביניהם. במישור זה, "בלה" מטפל בסוגיה באופן טוב למדי. המתח הלאומי תמיד נוכח ברקע ומקבל ביטוי לא פעם בסצנות טעונות ונהדרות, ובראשן סצנת המחסום המעולה, שבה לימור מציינת בפני חייל שעוצר את החבורה כי הזוג שאיתם "לא ישראלים ולא באמת פלסטינים", רק כדי שיוכלו להמשיך בדרכם. חשוב לציין שהסרט כמעט ולא עוסק במאורעות השנתיים האחרונות (הוא צולם לפני טבח 7 באוקטובר), ועם זאת, העמימות שלו בנושא אינה אבן בגרון משום שהוא ניגש אליו באיפוק רב ומחושב – המילה "טבח" מצוינת רק פעם אחת במהלך הסרט.

בעוד המסגרת החיצונית שלו באה היטב לידי ביטוי, אלו אופן פיתוח הדמויות והקונפליקטים הפנימיים שלא מצליחים לסחוף את הצופים. הפוטנציאל הדרמטי בהחלט קיים, אך אינו ממוצה עד סופו – ולאחר אמצע המערכה השנייה, זה בהחלט מורגש. מעבר לסיבה המרכזית בה ארבעת הגיבורים יוצאים למסע, נוכח המחסור בסיפור האישי של כל אחת מהדמויות, שאמנם קיים, אבל לא משכנע במכלול. המסע עצמו הוא מהנה ואף שנון מדי פעם, אך אלו הסוגיות הפנימיות של הדמויות שהיו זקוקות לליטוש ולעומק רגשי גדול יותר, כזה שהיה מאפשר גם לצופים לעבור מסע יחד עם הדמויות.

מעבר לכך, ראוי לציין את תצוגת המשחק המעולה של בנאי בתפקיד הראשי ושל שותפו ביראך. גם הכתיבה והבימוי המשותף של זהר שחר וג'מאל חלאילה הם תוצר מרענן בנוף הקולנועי ישראלי. מעודד לראות שגם ב-2026-2025 נעשים סרטים שלא מפחדים להראות אופטימיות לסכסוך, שבשנים האחרונות ידע רק תהום הולך ומעמיק. למזלנו, הוא מספיק אופטימי ונזהר כדי לא לעלות על רדאר הנאמנות של שר התרבות והספורט מיקי זוהר.

"בלה" הוא סרט חביב לצפייה, וזו גם נקודת התורפה שלו: הוא אופטימי, זהיר ולעיתים משעשע, אך אינו מעמיק מעבר לאירועים החיצוניים שהוא מציג. אף שאינו מחדש או מהפכני מבחינה עלילתית, הוא בהחלט יצירה ישראלית שונה ומלאת תקווה בנוף הקולנועי המקומי – ועל כן טוב שעושים גם סרטים כאלו.