כבר בניסיון הראשון: סרטי הבכורה שאי אפשר בלעדיהם

כולנו יודעים שקשה לצלוח משהו על הפעם הראשונה – מטסט ראשון ועד דייט ראשון; עכשיו תכפילו את כמות הלחץ, הציפיות וחוסר הוודאות – והנה לכם הפקת סרט קולנוע ראשון. עדיין, יש אלו שלא רק יצרו יצירות מופת על "הניסיון הראשון" – אלא שבנגיעתם הראשונה במדיום הקולנועי, שינו את פניו לעד. לרגל חג הביכורים -  הלא הוא חג השבועות – חזרנו ל-5 סרטי ביכורים שהוכיחו שלפעמים מאמץ ראשוני משתלם.

"הנץ ממלטה" (1941):

שנת 1941 הביאה לעולם את מה שנחשב בעיני רבים כסרט הביכורים הגדול מכולם – או לסרט הגדול מכולם ככלל – "האזרח קיין" (עוד עליו ועל האיש שמאחוריו, אורסון וולס, תוכלו לקרוא פה), אך היא גם ראתה את בכורתו הקולנועית של עוד במאי מונומנטלי – ג'ון יוסטון, עם סרטו "הנץ ממלטה".

מבוסס על רומן הבילוש של דשיל האמט באותו השם, "הנץ ממלטה" עוקב אחר חקירתו של הבלש הפרטי סם ספייד (המפרי בוגרט, בתפקיד שהזניק אותו לתהילה בינלאומית ועל-זמנית) אחר מקורות פסל הנץ יקר הערך, שהופך את חייו מן הקצה אל הקצה. יוסטון התייחס למקור בחרדת קודש, התעקש כי ספייד ייוותר אלכוהוליסט כבד, בניגוד לדרישת האולפנים, ותכנן כל שוט לפרטי פרטים.

עבודה מדוקדקת זו והעובדה שהסרט צולם ברצף כרונולוגי (באופן חריג לדרכי ההפקה המקובלות, כשצילומי סרט, לדוגמה, יכולים להתחיל בסצנת הסיום שלו) עזר לאולפני האחים וורנר לשמור על תקציב נמוך יחסית, ובכך להוציא את הסרט לאקרנים במהרה.

עם הצלחה מסחרית וביקורתית בצאתו – שהפכה במרוצת השנים לאחד מהסרטים האמריקאים הגדולים בכל הזמנים, "הנץ ממלטה" ברא במו ידיו את אחד הז'אנרים הפופולריים בעולם, לבטח בשנות מלחמת העולם השנייה ואחריה – ה"פילם נואר". עם אלמנטים כדוגמת דמותו המחוספסת של הבלש הפרטי; ה"פאם פאטאל" המפתה והמסוכנת שנכנסת לחייו ומפרקת אותם; עולם הפשע האפל והנסתר של ארה"ב, וכמובן בוגרט עצמו – עם פרצופו המהורהר והסיגריה הדולקת בפיו – הפך "הנץ ממלטה" למפרט הטכני לסרטי ה"פילם נואר" מכאן והלאה.

בעוד שסרטי הז'אנר המשיכו לחשוף צד קודר למעצמה החזקה בעולם ולגברים העייפים השבים מן המלחמה, יוסטון המשיך להיות אחד השמות הגדולים אך הקשים לריסון בהוליווד במשך 45 השנים הבאות.

"12 המושבעים" (1957):

במרוצת השנים, ניסה הקולנוע להבדיל את עצמו ככל האפשר מן התיאטרון, מהדיאלוגים הכבדים והלוקיישנים המועטים שלו. אז מדוע אחד מהיצירות הקולנועיות הגדולות בכל הזמנים הוא דרמת בית משפט על נזקי המקארת'יזם שמתרחשת כולה בחדר אחד?

סרט מופתי זה הוא כמובן "12 המושבעים", בכורת הבימוי של סידני לומט, מגדולי היוצרים שהוליווד הולידה – שלהטט בקסם בין מותחנים וסאטירות חברתיות ("אחר צהריים של פורענות", "רשת שידור") לקומדיות ומחזות זמר ("הקוסם") עד מותו ב-2011. עם זאת, לומט היה דאז במאי טלוויזיה מקצועי אך לא מוכר במיוחד, עד ששחקן הוליוודי אחד נכנס לחייו.

אותו השחקן היה הנרי פונדה (אבא של ג'יין ופיטר, ושחקן אגדי בפני עצמו), שבדיוק חתם על חוזה עם חברת ההפצה "United Artists" וחיפש פרויקט מעניין לככב בו. מחזה טלוויזיוני מ-1954 של המחזאי רג'ינלד רוז קרץ לפונדה, והוא החל מחפש אחר במאים מתאימים, עד שהגיע ללומט. את בחירתו בלומט, שהייתה נראית תמוהה בזמנו, נימק במספר מילים: "הוא מעולה עם שחקנים".

ההיסטוריה הוכיחה שפונדה צדק: "12 המושבעים" מתבסס ברובו על חיכוכים ודיונים בין המושבעים השונים (כולם נותרים אנונימיים בסרט) ועמדותיהם המוסריות, כשהם נדרשים להכריע במשפטו של נער ממוצא היספני, המואשם ברצח אביו. "12 המושבעים" אמנם יצא חסר כל מטקס האוסקר באותה השנה, אך צורת העבודה האחרת שהביא להוליווד – עצמאית, טעונה פוליטית, "אוטרית" – כילתה בסופו של דבר את התעשייה האמריקאית הישנה בסוף שנות ה-60.

"400 המלקות" (1959):

בעוד פונדה ולומט עשו חיל באמריקה, מעבר לים מהפכה קולנועית של ממש החלה להתבשל. האחראים? חבורה צרפתית של בני 20+, שהתכנסו כולם בפריז מכל עברי המדינה בשל אהבתם היוקדת לקולנוע והנכונות שלהם לכתוב את חוקי המשחק מחדש.

מה שהחל ככתיבה ביקורתית ומסאית במגזין הקולנוע הנחשב "מחברות הקולנוע" ("Cahiers du Cinema"), הפך בסוף שנות ה-50 לעבודה קולנועית, שערערה על כל דבר שהיה מקובל עד כה בתעשייה – מתסריט ועריכה ועד אסתטיקה וחשיבות הבמאי ליצירה.

פרנסואה טריפו היה נער טרוד ומצולק (הורים שהתנכרו לו, נשירה מהלימודים וניסיונות התאבדות במהלך השירות הצבאי הם רק חלק מהרקע הסבוך איתו הגיע) כשהידפק על דלתות "מחברות הקולנוע" בראשית שנות ה-50. הוא רכש לעצמו במהרה שם נודע לשמצה בין דפי העיתון כמבקר חד וחסר רחמים, שביקש להתנגד למה שכינה כ"קולנוע האיכות" הצרפתי של אותם הימים – שהתבסס ברובו על יצירות ספרותיות קלאסיות, ולא על סיפורים מהחברה הצרפתית העכשווית.

כך, שנה לאחר שנמנעה הגעתו לפסטיבל קאן בשל סלידה מביקורותיו, הגיע טריפו לפסטיבל ב-1959 עם סרט ראשון (ופרס בימוי ראשון); "400 המלקות" ("The 400 Blows") שמו. ב"400 המלקות", עקב טריפו אחר הילד הצעיר אנטואן דונאל (ז'אן-פייר לאו בן ה-14) שמתקשה למצוא עצמו בתוך מערכת החינוך הצרפתית ונקלע לקשיים אחר קשיים בשל התנהגותו הפרועה. באופן לא מפתיע, סיפורו של דונאל שיקף ברובו את סיפורו של טריפו, וככזה, שב אל האלטר-אגו שלו ב-5 יצירות שונות לאורך חייו הקצרים (טריפו הלך לעולמו בן 52 בלבד ב-1984, כתוצאה מגידול מוחי), כשכל אחת מהן מייצגת שלב אחר בחייו – מאהבה ראשונה ועד גירושים.

יחד עם סרטיהם של חבריו לתנועת "הגל החדש הצרפתי" (שם שהוענק לה ומעולם לא אושר על ידי חבריה) - ז'אן-לוק גודאר עם "עד כלות הנשימה" (1960), קלוד שברול עם "סרז' היפה" (1958) ואלן רנה עם "הירושימה אהובתי" (1959) - "400 המלקות" הכיר לעולם צורת עשייה קולנועית אחרת: לא עוד התעלמות מחיי האדם הפשוט העכשווי או אף הבורגני; לא עוד פחד מייצוג המחשבות הפנימיות של הדמות – במה שכונה לימים "זרם תודעה"; אהבה לרפרנסים קולנועיים שונים ועריכה קצבית שמניעה את הסרט ללא הרף. לולא התעוזה של "400 המלקות", ספק אם הסרטים שאנו אוהבים כעת היו נראים אותו הדבר.

"הלהקה" (1978):

מצרפת הכפרית ללהקת הנח"ל הפראית – או לפחות כפי שיוצגה בסרט "הלהקה", סרטו הראשון של במאי לא נודע בן 26 בשם אבי נשר.

כן, קשה לחשוב כך היום, כשאבי נשר הוא ה-במאי הישראלי האולטימטיבי ו"הלהקה" הוא אחד מהסרטים שמגדירים מהו קולנוע ישראלי מצליח: מיליוני ישראלים שבים וצופים בו ביום העצמאות (וגם בימים רגילים) על גבי מסכי הטלוויזיה שלהם, קרוב ל-50 שנה אחרי שעלה לאקרנים; כשהמוני ישראל לא צופים בו בטלוויזיה, הם נוהרים פעם אחר פעם לאולמות התיאטרון לראות עוד גרסה של המחזמר המצליח.

אבל אם נשים את כל זאת בצד, נגלה סרט חתרני לא רק לזמנו, אלא גם לזמננו. עבודתו של במאי צעיר שרק שב מספר שנים קודם לכן מלימודי קולנוע באוניברסיטת קולומביה, "הלהקה" הביא תפיסה אחרת לקולנוע הישראלי, אולי כזו שמושפעת מהאווירה האנטי-מלחמתית והעיסוק הגובר בגבריות במשבר בהוליווד של אותן הימים.

כך, סיפור אודות סכסוך ומחלוקות על שירת סולו או כבוד לאומי בלהקת הנח"ל בימי מלחמת ההתשה הפך בידיו של נשר לביקורת על המיליטריזם המוגבר והבקשה לעבור מקולקטיביזם לאינדיבידואליזם, על רקע השבר העמוק במדינה בעקבות ההפסד הצורב במלחמת יום כיפור שנים ספורות קודם לכן.

שיריו של יאיר רוזנבלום (רובם בוצעו בזמן אמת על ידי להקת הנח"ל האמיתית) והליהוק של מרבית השמות החמים בתרבות המקומית באותן השנים (רובם יוצאי הלהקה בעצמם) – ביניהם גידי גוב, גלי עטרי, מאיר סוויסה, טוביה צפיר, ששי קשת, דפנה ארמוני, חלי גולדנברג ועוד ועוד – הפכו את הסרט ללהיט עצום באותם הימים, אך גם הוכיחו כי ישראל בדרכה למציאות אחרת, רחוקה מהימים האוטופיים של הלהקות הצבאיות. הן בעיקר גם הוכיחו שלאבי נשר יש עוד כמה הפתעות באמתחתו.

"לא יכולה בלי זה" (1986):

מבוגר בית ספר לקולנוע אחד לשני: בקיץ 1984, כשהוא נשען על תקציב מבית הספר לקולנוע של אוניברסיטת ניו יורק, ביקש ספייק לי בן ה-27 ליצור סרט ראשון, כזה שישקף את חייו ומאווייו שלו - בחור קטן וממושקף, אח בכור במשפחה בת 8 נפשות מאטלנטה, מעריץ מושבע של הקולנוענים אקירה קורסאווה ובילי וויילדר.

רצונו המקורי ליצור סרט אודות שגרת יומו של שליח עיתונים ירד לטמיון כשלמד שאין ברשותו מספיק תקציב לכך, ולכן החליט לי ליצור במקום זאת את "לא יכולה בלי זה", העוסק בצעירה אפרו-אמריקאית המוצאת עצמה יוצאת עם שלושה גברים, בעודה מתעמתת עם הגילויים והבעיות שהמציאות החדשה "סידרה" לה.

לאחר שגייס את סיועם של בני משפחתו (אביו, מוזיקאי הג'אז ביל לי, הלחין את פסקול הסרט) ובאי שכונת ברוקלין בה צילם, החליט לי ללהק את עצמו לתפקיד אחד מהדמויות – מארס בלאקמון – כדי לחסוך כסף; מה שהחל כפתרון זמני הפך לסימן קבוע של סרטיו של לי, ששב והופיע בסרטיו, לא פעם כמי שגונב את ההצגה משחקניו הראשיים.

בעוד הסרט הרוויח 7 מיליון דולרים בלבד בצאתו (אם כי בהסתכלות על העובדה שתקציב הסרט עמד על כ-175 אלף דולרים בלבד, נראה שהמעורבים יצאו ממנו עם רווח נאה בידם), "לא יכולה בלי זה" החל לא רק קריירה עשירה, יצירתית ומקורית עבור לי (שהתעקש פעם אחר פעם לחשוף את קשייו של האפרו-אמריקאי הממוצע, גם אם לציבור הכללי לא היה זה נוח) אלא התניע יצירה אחרת, עצמאית ופרסונלית בלב תקופת הבלוקבאסטרים.

כך, בשנים שסבבו את "לא יכולה בלי זה", החלו במאים כדוגמת ג'ים ג'רמוש, האחים כהן, סטיבן סודרברג, ריצ'רד לינקלייטר וכן, גם קוונטין טרנטינו הסוג-של-מקומי שלנו (עם סרט הביכורים שלו "כלבי אשמורת"), להציג לעולם אמריקה אחרת – גרפית יותר, בוטה יותר אך אותנטית יותר, אקספירמנטלית, כזו שאוהבת את הקולנוע כאמנות אך לא מתנשאת מעל הקהל שלה. כך, התקציב הזעום של לי אולי מנע מאיתנו סרט על נער שליחויות, אך הוא ברא לנו את סרט האינדי המודרני.

ועוד כמה סרטי ביכורים ששווה להכיר:

"כלבי אשמורת" (קוונטין טרנטינו, 1992); "אדם בעקבות גורלו" (דניס הופר, 1969); "אקס מכינה" (אלכס גארלנד, 2015); "ראש מחק" (דיויד לינץ', 1977); "לולה" (ז'אק דמי, 1961); "ליל הצייד" (צ'ארלס לוטון, 1955); "ליל המתים החיים" (ג'ורג' רומרו, 1968); "שבילי הזעם" (טרנס מאליק, 1973); "אחרי השמש" (שרלוט וולס, 2022); "חיים שלמים" (סלין סונג, 2023); "תברח" (ג'ורדן פיל, 2017); "ליידי בירד" (גרטה גרוויג, 2017); "רציחות פשוטות" (האחים כהן, 1984); "ההסדר" (יוסף סידר, 2000); "שמונה בטוח" (פול תומאס אנדרסון, 1996) והרשימה יכולה להתאריך ללא הפסקה.