הוליווד זה כאן: 5 סרטים בינלאומיים שלא ידעתם שהצטלמו בישראל

יום העצמאות הוא תמיד סיבה למסיבה לחגוג את יום הולדתה של מדינת ישראל, אבל כמובן שזו גם הזדמנות נהדרת ללמוד עליה עוד כמה דברים - למשל, שלאורך השנים הצטלמו בה כמה וכמה סרטים בינלאומיים, שייתכן מאוד שלא ידעתם שצולמו ממש כאן בארץ. בדיוק לשם כך, אספנו עבורכם כמה שמות של סרטים שצולמו בישראל, בתקווה שבשנים הבאות הרשימה הזו רק תלך ותתעבה.

"אקסודוס" (1960)

הסרט שהתחיל הכול: למרות הפקות בינלאומיות שהצטלמו במחוזותינו כבר עשור קודם לכן (דוגמת "עושה הלהטים" בכיכובו של קירק דאגלס, ציוני נלהב כל חייו), "אקסודוס" - בבימויו של אחד מגדולי במאי הוליווד הקלאסית, אוטו פרמינג'ר ("לאורה", "אנטומיה של רצח") – היה להפקה ההוליוודית הגדולה והמשמעותית ביותר שהופקה בישראל עד אותה העת.

כעיבוד לספרו של לאון יוריס באותו השם, אודות ניסיונות ההעפלה ארצה של שורדי השואה וקשיי התקומה, פרמינג'ר דחה את תסריטו של יוריס עצמו בטענה כי הוא "אנטי-ערבי ובריטי יתר על המידה" (ספרו של יוריס כולל, בין היתר, אלימות מינית גרפית מצד ערביי ישראל), והביא את התסריטאי דלטון טרמבו – שנכלל ב"רשימה השחורה" של הוליווד למעלה מעשור, אחרי רדיפות המקארתיזם – לעבוד על הפרויקט. בכך, יחד עם עבודת התסריטאי על "ספרטקוס" של סטנלי קובריק באותה השנה, סיימו פרמינג'ר וטרמבו את הרדיפה הפוליטית המתמשכת בהוליווד.

מה שהייתה להפקה סבוכה בעבור הבמאי – שהתנגש לא פעם עם שחקניו הראשיים, פול ניומן (היהודי, ראוי לציין) ואווה מארי-סיינט, שניהם שייכים לדור שחקני "השיטה" שלא הסתדרו עם שיטותיו הנוקשות של פרמינג'ר – הייתה דווקא שיעור מונומנטלי לתעשייה המקומית המתפתחת בארץ. לצד שחקנים ישראלים רבים שהשתתפו בו – כדוגמת דן בן אמוץ, גאולה נוני, יוסי גרבר ואסתר עופרים – צוות הסרט כלל ישראלים רבים ששימשו בתפקידי מפתח שונים, כדוגמת ניהול אמנותי ועיצוב במה. בכך, היווה "אקסודוס" פתח לתעשייה המקומית ללמידת רזי המקצוע.

כהצלחה ביקורתית (הסרט גרף שלושה מועמדויות בפרסי האוסקר באותה השנה) וכלכלית כאחד, "אקסודוס" החל גל של סרטי אפוס ציוניים, כדוגמת "הטל צל ענק" מ-1966 בכיכובם של קירק דאגלס, ג'ון וויין, יול ברינר, פרנק סינטרה, חיים טופול, אנג'י דיקינסון ומייקל דאגלס הצעיר בתפקיד זוטר.

"ישו כוכב עליון" (1973)

כשאנחנו חושבים על מחזמר ישראלי, נחשוב אולי על "קזבלן" או "הלהקה", ולא על הפקה הוליוודית רבת-ממדים. ועדיין, זה לא אומר שאחת כזו לא הצטלמה כאן. היישר מצילומי מחזמר קולנועי אחר שקשור אינהרנטית בישראל – "כנר על הגג", בכיכובו של חיים טופול (שגם היה מועמד לאוסקר על תפקידו בסרט, פרס אותו הפסיד לג'ין הקמן) – לקח על עצמו הבמאי האמריקאי נורמן ג'ואיסון ("כחום הלילה", "פרשת תומאס קראון") לביים גרסה קולנועית למחזמר המצליח של אנדרו לויד וובר וטים רייס, "ישו כוכב עליון".

מגויס במפיק העל רוברט סטיגווד – האיש מאחורי "הבי ג'יז", "גריז" ו"שיער" – וכוכב התיאטרון המנוסה טד נילי בתפקיד הראשי (שהביס על הנייר שמות כגון מיק ג'אגר, ג'ון לנון, פול מקרטני, בארי גיב ורוברט פלאנט), יצא ג'ואיסון לצלם את סרטו.

והיכן ללכת לצלם סרט אודות ישו אם לא במקום שבו ישו עצמו חי? הסרט צולם בארץ באתרים כגון עבדת, בית שאן ובית גוברין, אך גם באזורים מעבר לקו הירוק, שהפחידו את צוות ההפקה. "תושבים ערבים עם נשקים הגיחו מעבר לגבעה והצביעו עלינו", אמר לימים הכוריאוגרף רוברט איסקוב, "הם היו מכפר שכן, ופתאום התחילה מהומה שבכלל לא הייתה קשורה למלחמה או אלינו".

"כבר היה לנו כאן ישו אחד, והוא עשה לנו מספיק בעיות", אמר שוטר מקומי שליווה את ההפקה, אך מאמציה השתלמו: "ישו כוכב עליון" נותר אחד ממחזות הזמר הקולנועיים האהובים של שנות ה-70 ובכלל, שנותר רלוונטי עד ימינו אנו. רק לאחרונה עלה שוב לכותרות כשהוכרז כי עיבוד בימתי חדש ליהק לתפקיד הראשי את כוכבת "מרשעת", סינתיה אריבו; התלונות, כמובן, לא איחרו לבוא.

"בילי שני כובעים" (1974)

האם אי פעם כשהסתובבתם בשטחי המדבר הנרחבים שיש למדינת ישראל להציע חשבתם לעצמכם – "מערבון היה מצטלם טוב פה"? אם כן, ברכותיי – אינכם היחידים. ב-1972, הבמאי טד קוטצ'ף – שהלך לעולמו בתחילת החודש בגיל 94 והיה לבמאים העסוקים ב"הוליווד החדשה" של שנות ה-70 (למרות שאת פרסומו הגדול קנה עם "משחק הדמים" – הלא הוא הראשון בסדרת סרטי "רמבו", אליה נגיע בקרוב) – שמע בעצת חברו נורמן ג'ואיסון, שסיים את הפקת "ישו כוכב עליון" וטען שהנגב מותאם לצילומי מערבון.

אי אז, יצא קוטצ'ף הקנדי לצלם את המערבון "בילי שני כובעים" בכיכובם של גרגורי פק, דסי ארנז ג'וניור וג'ק וורדן ("שמפו"), אודות מרדף של שריף אחר שני פושעים, צעיר וותיק, ברחבי ישראל: אזור אילת (בעיקר האזור ההררי), הרי אדום, נחל הבשור, הערבה ואף פתח תקווה – שמחוצה לה צולמה סצנת שוד הבנק הפותחת. בסרט השתתף אף זאב ברלינסקי, מוותיקי השחקנים בישראל הצעירה וממקימי תיאטרון הקאמרי, בתפקיד אינדיאני.

"בילי שני כובעים" לא נהפך לקלאסיקת מערבונים (למעשה, הוא נכשל כלכלית בצאתו), אך הוכיח כי המדינה הקטנה הזו ראויה גם לצילומי מערבונים כמיטב המסורת. והנה פרט מידע קטן ומעניין: סרטו של קוטצ'ף לא היה המערבון הראשון שצולם בארץ, שכן קדם לו מערבון הספגטי "Black Jack" מ-1968, שצולם בחלקו אף הוא בנגב.

בעקבותיו של "בילי שני כובעים", הפיקו ב-1976 מנחם גולן ויורם גלובוס שני מערבוני ספגטי נוספים, "God’s Gun" ו-"Kid Vengeance", שניהם בכיכובם של לי ואן-קליף (הלא הוא "הרע" מ"הטוב, הרע והמכוער") וג'ק פאלאנס ("הבוז", "באטמן" ו"תעצרו את העיר, אני רוצה לרדת!" – עבורו זכה בפרס האוסקר).

"אות משמיים" (1976)

עוד ז'אנר שאנחנו לא בהכרח מקשרים לישראל הוא ז'אנר האימה, אבל הרבה לפני "מי מפחד מהזאב הרע?" וניסיונות אחרים בתחום, הגיע ייצוג כביר למדי לז'אנר בארץ. סרטו של ריצ'רד דונר ("סופרמן"), "אות משמיים" (או בשמו המקורי המוכר יותר – "The Omen"), עוקב אחר זוג אמריקאי מבוגר ואמיד (גרגורי פק ולי רמיק) שזה עתה איבד את בנו התינוק, שמחליט לאמץ ילד יתום ברומא, בה הם שוכנים. 5 שנים מאוחר יותר, מגלים השניים כי בנם דמיאן אינו מה שנראה, ושרצף אירועים טראגיים ומסתוריים סביבם כנראה קשורים להיותו ה"אנטיכריסט".

במסגרת חיפושו אחר תשובה במסעו האפל, מגיע האב (בגילומו של פק) לירושלים, במטרה לפגוש מומחה לגירוש שדים (ליאו מק'קרן, "Help!" של הביטלס). כך, שנים מעטות אחרי שהתרוצץ בנגב במסגרת "בילי שני כובעים", מצא את עצמו הכוכב הבינלאומי שוב בארצנו הקטנה – והפעם בירושלים.

"אות משמיים" הפך לאחד הסרטים הרווחיים ביותר של 1976 ולאחד המותגים החזקים ביותר בעולם האימה, עם לא פחות מ-5 המשכים/רימייקים/פריקוולים (האחרון מביניהם יצא בשנה שעברה להצלחה לא מועטת) ו-2 סדרות בת, וכך ישראל קיבלה נוכחות – אפילו קטנה – בהצלחה המסחררת הזו.

אגב, סמטותיה הצרות של ירושלים כיכבו במהרה בעוד סרט אייקוני – המותחן המופתי "מכשף" של וויליאם פרידקין ("הקשר הצרפתי", "מגרש השדים") מ-1977, עיבוד לספר "שכר האימה" של ז'ורז' ארנו, שכבר זכה לעיבוד צרפתי נודע באותו השם ב-1953.

בגרסתו של פרידקין מככב השחקן הצרפתי-מרוקאי אמידו כמחבל פלסטיני המתכנן פיגוע בלב ירושלים, שמצליח להימלט מחוץ למדינה לפני שהוא נתפס על ידי כוחות הביטחון (שגילמו את עצמם). לסצנה המבוימת של פרידקין הפריע פיצוץ אמיתי בעיר העתיקה, אותו הבמאי תפס גם במצלמתו – בכדי לתת לסרט אופי "תיעודי".

לאלו מכם המעוניינים לדעת טיפה יותר על ההיסטוריה של האימה בארץ ישראל, סרט האימה הטראשי "Night Terrors" מ-1993 - בהפקת חברת "קאנון" של מנחם גולן ויורם גלובוס, בהלחנתו של דובי זלצר (כן, אותו דובי זלצר האגדי של שירי הסוכנות הלחין גם סרט סלאשרים), בבימויו של מאסטר האימה טובי הופר ("המנסרים מטקסס", "פולטרגייסט") ובכיכובם של ג'וליאנו מר, אלונה קמחי ולא אחר מרוברט אנגלונד, הלא הוא פרדי קרוגר – הוא מקום טוב להתחיל.

"רמבו 3" (1988)

אחת ההפקות המפורסמות ביותר שהצטלמו כאן בארץ היא גם כנראה אחת החשובות שבהן: "רמבו 3" ("Rambo III"), הסרט השלישי בפרנצ'ייז המגה-מצליח בכיכובו של סילבסטר סטאלון כגיבור מלחמת וייטנאם שיוצא לדרך עצמאית ונוקם בכל מי שנקרה בדרכו, היה להפקת הקולנוע היקרה ביותר בעולם עד אותה עת – לא פחות מ-63 מיליון דולרים הושקעו בסרט המשך זה, סכום נכבד מאוד גם כיום (אם כי לא שובר שיאים ביחס לימינו).

את כל הטוב הזה החליט להביא סטאלון – שגם כתב את התסריט – לארץ הקודש, בסרט שעסק במסע המסוכן של רמבו ללב אפגניסטן במהלך המלחמה הסובייטית במדינה, בכדי להציל את חברו הטוב שנשבה על ידי גנרל סובייטי אימתני. לצידו של סטאלון כיכבו בסרט גם ששון גבאי, אלון אבוטבול ויוסף שילוח.

אך ההרפתקה של סטאלון בישראל לא הייתה כה נוצצת כפי שזה נדמה: כמה שבועות לתוך ההפקה, פיטר סטאלון בזעם את הבמאי המקורי – ראסל מולקאי האוסטרלי (שעד אז נודע בקליפים שביים ל"דוראן דוראן" ואלטון ג'ון, לצד אפוס האקשן "איש הנצח"/"Highlander") – ומרבית מצוותו.

שנים לאחר מכן הסביר סטאלון את הצעד התמוה: "הוא הגיע לישראל שבועיים לפניי ונדרש ללהק חיילים רוסים מאיימים, שאמורים לגרום לך לשקשק מפחד. כשהגעתי לסט, ראיתי נערים בלונדינים כחולי-עיניים שמזכירים מתמודדים בתחרות גלישה". "מיותר לציין שרמבו לא מפחד מטיפה תחרות, אבל להיות מותקף על ידי דוגמנים דרגה ג' יכול להרתיע אותו", התבדח סטאלון ופירט, "הסברתי למולקאי את אכזבתי מהעניין והוא לחלוטין לא הסכים איתי, אז ביקשתי ממנו ומצבא בד השיפון שלו להתקדם משם".

עם זאת, גם מחליפו של מולקאי, פיטר מקדונלד, לא נהנה במיוחד מחוויית הצילום בישראל, ולימים אמר: "יש שם כל כך הרבה מגבלות, לגבי איפה אתה יכול ולא יכול לצלם. במהרה סטאלון והמפיקים מצאו מקום באריזונה, ועברנו לצלם שם".

למרות עלות הפקתו, "רמבו 3" הצליח פחות מקודמיו ושלח את הדמות לתרדמת של 20 שנה, עד שסטאלון החליט להוציאו מהבוידעם ב-2008 עם הסרט בעל השם המקורי "רמבו". בין כה וכה, את אבק הכוכבים שהגיע לכאן בסוף שנות ה-80 אי אפשר להכחיש.