הסרט הזה מלא בלב ובאופטימיות, אך חסר בו דיוק שיכול היה להרים אותו
פבלו רוזנברג מככב בדרמה המשפחתית "הולה צ'או" עם קאסט נוצץ וכוונות טובות. הסרט אמנם מצליח לרגש בכמה וכמה רגעים, אך בסופו של דבר הוא מתקשה להחזיק מנוע דרמטי חד ועקבי, מה שמותיר אותו עם הרבה נשמה ועדינות, אך גם עם תחושה שהדרמה בו הייתה יכולה לזכות לטיפול מעמיק יותר, דבר שהיה יכול לתרום לסרט עצמו
יש משהו כן ומזמין ב"הולה צ'או". זהו סרט אופטימי לכל המשפחה עם הרבה נשמה ועדינות, שמבקש לדבר על שייכות, אחריות ומשפחה – גם כשהיא מורכבת, חונקת ומלאת סתירות. הצהרת הכוונות של הבמאי יוחנן (חורחה) ולר נוכחת וברורה מההתחלה, והלב בהחלט במקום הנכון, אבל אי אפשר להתעלם מכך שבין התרגום הסנטימנטלי ובין הצורך לספר סיפור קולנועי מהודק, העלילה הולכת לאיבוד.
הסרט שוזר את סיפורו של מרסלו (בגילומו של פבלו רוזנברג), שלאחר עשור של נתק, מקבל הודעה מפתיעה מאחותו המתגוררת בארגנטינה: היא שולחת אליו לישראל את אביהם העיוור ואת אחותם בעלת הצרכים המיוחדים לתקופה שאינה מוגדרת. המפגש המשפחתי הבלתי צפוי מערער את שגרת חייו של מרסלו ומציף זיכרונות, רגשות ופצעים ישנים. וכך, בתוך מציאות חדשה ולא מתוכננת, נאלץ מרסלו להתמודד עם עבר שלא נסגר ועם אחריות שלא בחר בה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
עקב האכילס של הסרט טמון באקספוזיציה הארוכה מדי שלו, שנדמה כי היא מזיעה לייצר כאוטיות, שכמעט נראית מודבקת מסיטקום אמריקאי – בית הומה, עמוס דמויות וסיטואציות: החמות הסטלנית שגרה איתם (שוש פוליאקוב), המטפלת שלה (לוטוס אתרוג), הבת הצעירה שילדה תינוקת ועדיין מתגוררת בבית (ריף נאמן), החבר המובטל שלה (קווין רובין), האח הצעיר (שחר טבוך) ואשתו של מרסלו שנאבקת להתפרנס משיעורים פרטיים בבית רועש (דנה אברהם-סמו). הכול נדחס בבת אחת, עם דיאלוגים בעייתיים ודינמיקות שמרגישות לעיתים סטריאוטיפיות וקלישאתיות, כמעט כמו ניסיון לייצר משפחתיות קולנועית רועשת במקום לאפשר לה להיבנות בהדרגה.
בתוך כל זה, מרסלו מפוטר מעבודתו, ובחיפוש אחר זהות מקצועית הוא נאבק לאורך הסרט במשימה לצלם סרטון תדמית, כבמאי ומנחה סדנאות קולנוע לילדים. הציר הזה מספר לנו על גיבור שתקוע בקריירה שלו, עם סנטר עמום, שמנסה להבין מה הערך שהוא מביא לפני שיוכל באמת להציע את עצמו לעולם. תמטית, זה נכון. קולנועית – פחות. קשה להבין מה התכלית של סרטון התדמית הזה ומדוע הוא תופס מקום מהותי כל כך. "אם אתה רוצה להיות כוכב, תשלח לי את הסרטון שדיברנו עליו", אומר הסוכן שלו – אבל באיזה עולם סרטון תדמית מיושן הופך מישהו לכוכב?
לצד זאת, יש גם לא מעט בחירות יפות: השימוש בתמונות שמצלם בן הזוג של הבת – אמן צעיר ומבוטל שחולם להיות צלם, יוצר לרגעים פריימים מעניינים בין הסצנות, ולוכד את הסיטואציות המשפחתיות המורכבות והחמימות. אך מהר מאוד הזווית הזו נזנחת, והבחירה מרגישה לא מספיק מגובשת, כמעט שרירותית.
הגעתם של האב העיוור (נח אומנסקי) והאחות בעלת הצרכים המיוחדים (כורל מלץ) לשלושה שבועות אכן מייצרת שינוי מיידי בחייו של מרסלו, ואוטומטית גם מייצרת מיקוד ועניין בסרט. השניים מחזירים אותו לשורשים שמהם ברח, אחרי עשור של נתק, ואיתם גם לחלקים בעצמו שלא פגש. המסע הוא חזרה פנימה, התעוררות וקבלת אחריות על המשפחה ועל החיים. מרסלו מתחיל לנסות לקחת בעלות ולתקן, תחילה באופן עקום למדי. הוא נאחז בצורך לעשות סדר, למשל כשהוא מנסה לתקן את בעיית הראייה של אביו או כשהוא שוקל להכניס את אחותו למעין הוסטל לבעלי צרכים מיוחדים. אלו צעדים שנראים כלפי חוץ כמו קבלת אחריות, אך בפועל מתגלים כניסיון להקל בעיקר על עצמו ולצמצם את הכאוס שנכפה עליו, מבלי לעצור באמת ולראות מה יכול להיטיב איתם או מה הם בכלל צריכים.
המפגש המשפחתי המחודש מייצר רגעים פשוטים ויפים שמצליחים לגעת בצופים, כמו הביקור בכותל המערבי, שבו האחות מבקשת בתמימותה שאמא שלהם תחזור לחיים; סצנה שבה פבלו מלמד את אחותו לרכוב על אופניים או רגע מקסים שבו האב והבן הולכים יחד בים ושרים בספרדית. כאן הסרט נרגע, והחמלה שהוא מבקש להביע מקבלת נפח ונוכחות.
רוזנברג מייצר נוכחות נעימה, אינטימיות, כנות ורוך; אומנסקי נוגע ללב; אברהם-סמו מקסימה כתמיד, אם כי לפרקים תיאטרלית מדי; אך מי שגונבת את ההצגה היא האחות: שחקנית נהדרת בשם כורל מלץ, בתצוגת משחק רגישה, מצחיקה ומרגשת מאוד. לגלם דמות עם צרכים מיוחדים היא משימה מכשילה ומורכבת , והיא צולחת אותה ברמה כזו שנדמה שהיא פשוט האדם הזה – כמעט כמו בדוקומנטרי.
בסופו של דבר, מרסלו מצליח לצלם את הסרטון המדובר. אלא שהחיבור בין מה שעבר ובין היעד הזה לא מרגיש אורגני לחלוטין. נותרנו עם הרבה דינמיקה משפחתית ורגעים חמים, אבל בלי תחושת טרנספורמציה חדה. וזה חבל, במיוחד כשברקע עומדת הצהרת כוונות אישית וחזקה של הבמאי ולר, שיצר את הסרט בהשראת המפגש שלו עם משפחתו לאחר עשור, שעליו יצר סרט תיעודי שזכה לתגובות נרגשות. ולר ביקש לדבר בסרט על ערכים כמו האמונה שאדם עם מוגבלות שווה הרבה יותר מהמוגבלות שלו, ושלהגירה יש מחיר – ודווקא בגלל זה, המעבר מהדוקו לעלילתי היה צריך להצמיד מטען יותר דרמטי עם יותר בשר, ולאפשר לאנסמבל השחקנים ארקים ברורים.
חשוב גם לדבר על ליהוקם של כוכבים כמו נאמן, טבוך ורובין, שמגיעים מעולמות הילדים והנוער ושמשאירים אחריהם תחושה מעט משונה, שכן רבים מהם מתפקדים כמעט כניצבים – כנראה שהם לוהקו לתפקיד במטרה להביא קהל צעיר. רדוקציה והתמקדות בשלישיית האב-הבן-האחות, או אפילו רק באח ובאחות, הייתה יכולה להניב דרמה מזוקקת ומעמיקה יותר.
בסופו של הסרט, אב המשפחה, שאומר כמה ציטוטים חזקים לאורך כל הסרט, אומר: "המשפחה היא כמו יתושים – הם מטרידים, אבלך נושאים את הדם שלך". זה משפט נהדר שלוכד את התמה של הסרט – משפחה, שייכות, אחריות. הפלטה הזו ברורה, והיא אמנם צובעת את הסרט בצבעים הנכונים, אך התסריט נותר די רזה.
"הולה צ'או" הוא סרט שנולד מסנטימנט אמיתי וחם, ויש בו הרבה נשמה ועדינות, אך חסר בו דיוק ומטען דרמטי. הרגעים החמים בו קיימים, אבל הטמפרטורה הכללית, בסופו של דבר, נותרת פושרת.