הדוקו על ספי ריבלין לא מקיים את ההבטחה, ובעיקר מתעלם מהפיל שבחדר

הדוקומנטרי "ספי" על חייו של ומותו של ספי ריבלין ז"ל, מגיע כמה חודשים לאחר ריאיון חשוף של אפי בן ישראל ("פרפר נחמד") על כך שניהלה במשך שנים רומן סודי עם השחקן, ולשניים אף נולדה בת משותפת שהוא מעולם לא הכיר בה. מגיגול פשוט אפשר למצוא שכבר לפני קצת יותר מעשור, צמוד למותו של ריבלין, התראיינה עדי וסיפרה שהיא בתו מחוץ לנישואין של השחקן.

הריאיון עם אפי, ובהמשך גם הפרסום על הסרט התיעודי, בנו ציפיות די מוצדקות שתהיה התייחסות לדמותו המורכבת של האיש ושנשמע דברים שלא הכרנו לפני. אבל לא. הקונפליקט המרכזי שמקבל ביטוי בסרט הוא הקשר הסימביוטי של ריבלין עם מפלגת הליכוד לאורך השנים והצרות המקצועיות שהדבר גרם לו - וגם זה מגיע לאחר יותר מחצי שעה של הסרט, שממילא כל אורכו הוא 58 דקות בלבד.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• פסטיבל ירושלים מזרח ומערב: שלומי ונסרין יופיעו יחד - לצד עשרות נגני תזמורת
• "האיש שרצה לדעת הכל" לא מחדשת כלום, אבל יש בה הברקה אחת
• גלעד שגב בריאיון לרשת CBS: "באנו לשתף את סיפורי הגבורה של הנרצחים"

ספי ריבלין נולד למשפחה רוויזיוניסטית. אביו, שהיה מקור גדול לסיפורים מצחיקים של השחקן, היה חבר ברית הציונים הרוויזיוניסטים ברוסיה ומפקד האצ"ל בראשון לציון. סבו נמנה עם מייסדי קבוצת העמלנים שהקימה את הסתדרות העובדים הלאומית. עם שורשים כאלה, הקשר של ריבלין לימין היה בלתי נמנע.

עד שנת 1977 תפיסותיו הפוליטיות לא היוו עניין. הוא אפילו שיחק בסאטירה החתרנית והחלוצית "ניקוי ראש", לצד רבקל'ה מיכאלי ובהפקתו של מוטי קירשנבאום ז"ל - שתי הדמויות שאולי הכי מזוהות עם מה שאנחנו קוראים לו היום "השמאל".

אבל אז מגיעה השנה של בגין. ריבלין לא רק יוצא לגמרי מהארון הפוליטי, הוא גם מצטרף לקמפיין שמטרתו להדיח את שלטון המערך ולהביא את מנחם בגין, מנהיג הרוויזיוניסטים, לשלטון. ואז, אתם כבר יודעים: "המהפך". בברנז'ה, שברובה החזיקה בדעותיו של דודו טופז המנוח ונאום הצ'חצ'חים שלו (גם אם לא הודתה בכך בריש גלי), ריבלין לראשונה התחיל להרגיש מוקצה.

ובכל זאת, אלו ימיה של ישראל התמימה יותר, נטולת הרשתות החברתיות והטוקבקיסטים. כך שחרף דעותיו המוקצות דאז - ובזכות כישרון יוצא דופן - ריבלין הצליח לפלס את דרכו חזרה לתעשייה והשתתף בעוד תוכניות שלימים הפכו לקלאסיקות ("רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק" ביניהן).

התפנית המשמעותית בחייו המקצועיים קרתה בשנת 1992, כאשר בשיא ההצלחה של התוכנית "מוצ"ש" בכיכובו, ריבלין מחליט להשתתף בעצרת הליכוד, ולתמוך בצורה ברורה במפלגה. יום למחרת הוא מפוטר מהתוכנית ובהמשך היא גם יורדת מהמסך. השחקנים ואנשי הצוות הולכים הביתה, מאבדים את מקור פרנסתם - והכול בעקבות דעתו הפוליטית של השחקן הראשי. במונחים של היום מדובר בלא פחות מסנסציה.

טוב היה אם החלק שמוקדש ליחסיו של ריבלין עם הליכוד והברנז'ה, היה מקביל נתך גדול יותר ומוגש בצורה מסודרת, ולא בקפיצות בין סיפורי ביניים. ומה גם, שמעניין היה לראות את הדיון מתפתח לימנו אנו ועוסק בשאלה התיאורטית "מה היה קורה לקריירה של ריבלין לו היה עוד בינינו, ותומך בנתניהו עד היום".

בסרטו של קלימובסקי מתראיינים קולגות וחברים רבים של ריבלין, אבל אין איש מהמשפחה. את הוואקום הזה מנסים למלא מאות קטעי ארכיון, שמתחלפים בקצב מסחרר, וזו בדיוק התחושה שעוברת במהלך הצפייה - סחרחורת. "תפסת מרובה לא תפסת" הוא תיאור מדויק של הסרט "ספי".

איכשהו, בהתעלמות מהנושאים המשמעותיים בחייו של ריבלין ואולי בניסיון לשמור על פרטיות משפחתו, התפספסה הזדמנות להציג את האיש על כל מורכבותו. שבוע לפני כן שודר הסרט "שייקה" ב-yes, נראה שכל מה שחסר ב"ספי" נמצא בסרט על שייק'ה אופיר.

אולי היה ראוי ליצור כמה פרקים, כאשר כל אחד מהם מתמקד בעיקרי חייו של ריבלין. סרטים כאלה נעשו גם על הגשש החיוור ("הצ'ופצ'יק של הקומקום: החיים על פי הגשש החיוור") וגם על אברהם דשא פשנל ("פשה").

התוצאה היא שההבטחה לשמוע על "האיש שלא היה מוכן לשתוק" די הופרה. וזה חבל.