פוליטיקה זו לא מילה גסה: סרטי הבחירות הגדולים ביותר
הקולנוע תמיד שיקף את המהותיות של הזירה הפוליטית בחיינו, עם אינטריגות, תככים ותקוות שאפיינו את הפוליטיקה של הרגע. לרגל בחירות 2026, חזרנו לכמה מהגדולים שבהם, וניסינו להבין כיצד השתנו חיינו ביחס לתמונה שהציגו - מהביקורת של הגשש החיוור ועד התרמית של ג'ורג' קלוני
לא הרבה תחומים בעולמנו הקט משתנים כה תכופות כמו הזירה הפוליטית העולמית, או יותר נכון, כפי שזו השתנתה בעשור האחרון - ללא היכר. ועדיין, האינטריגות, הסכסוכים הפנימיים, הציניות והפופוליזם לא עזבו מעולם את העולם הנ"ל - מימי יוון העתיקה ועד ימינו.
עד כמה שאנחנו מואסים מפעם לפעם בהליך הבחירות, שמאבד מכוחו בעידן כה כאוטי בעולם, שנע מדמוקרטיה אל עבר פאשיזם ושלילת זכויות הפרט - כאינסטינקט מולד, יום הבחירות עדיין אומר משהו אחר בשבילנו, דבר שגורם לנו לקום ולגשת לקלפי הקרובה. כמשהו אלמנטרי לחיינו, הקולנוע - תמיד מראה לחיים שמחוץ למסך הגדול - חזר לא פעם למערכות בחירות, פיקטיביות ואמיתיות, והרגשות החיוביים והקשים שאלו מעוררות אצלנו. לרגל הבחירות לכנסת שמתקיימות ממש היום (שלישי), חזרנו ל-5 מסרטי הבחירות הגדולים ביותר, מחולון עד לוס אנג'לס.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
"שמפו" (1975)
כיאה לאחד העשורים הקודרים והפרנואידים ביותר בתולדות ההיסטוריה האמריקאית, הקולנוע של שנות ה-70 עסק לא פעם באופן מפורש בפוליטיקה המקומית ובסיאוב שלה. בזה אחר זה הגיעו למסך סרטים כדוגמת "המועמד" (1972), שהציב את רוברט רדפורד בנעליו של מועמד דמוקרטי נאה ופופולרי, אך חסר רצון להתמודד; "כל אנשי הנשיא" (1976), גם הוא בכיכובו של רדפורד (לצד דסטין הופמן), כצמד חושפי השחיתויות הגדולים וודוורד וברנשטיין, בעודם ניצבים מול פרשת "ווטרגייט" ושחיתויותיו של הנשיא ריצ'רד ניקסון; "נאשוויל" (1975), באמצעותו הציב הבמאי רוברט אלטמן מראה לפוליטיקה החלולה של שנת ה-200 למעצמה האמריקאית; ו"ממבטו של פרנואיד" (1974), בו וורן בייטי מתמודד עם קונספירציה פוליטית מדממת, גדולה ממנו בכמה מידות.
האחרון היה אחראי גם לסאטירה פוליטית אחרת מפורסמת של אותו העשור, "שמפו" (1975), בבימויו של האל אשבי ("הרולד ומוד", "להיות שם"). האגדה מספרת שבייטי (שכיכב בסרט וכתב את התסריט לצד זוכה האוסקר ותסריטאי "צ'יינהטאון" רוברט טאון) היה זה שהציע למקם את הסרט - בו הוא מגלם את ג'ורג', ספר רודף שמלות מלוס אנג'לס, המנסה "לג'נגל" בין מספר רומנים סוערים עם הסובבות אותו (גולדי הון, קארי פישר, ג'ולי כריסטי - בת זוגו דאז של השחקן - ועוד) - בערב הבחירות האמריקאיות של 1968, בו ניקסון השמרן עלה לשלטון אחרי עשור של כאוס ומהומות.
"זה הרגע בו העם האמריקאי הבין מי הוא באמת", אמר לימים בייטי. הוא לא טעה: ב"שמפו", שעלה לאקרנים רגע אחרי התפטרותו של ניקסון מכס הנשיאות אחרי התפוצצות פרשיית "ווטרגייט" - ישנה התחושה שג'ורג', נימפומן שפוחד פחד מוות ממחויבות עד שהוא דן את עצמו לחיי בדידות - הוא מראה לאמריקה של התקופה, זו שחששה כל כך מלהתמודד אחת ולתמיד עם חוליה של החברה (המתחים הבין-גזעיים, קורבנות מלחמת וייטנאם) עד שזימנה נשיא שרק העמיק את צרותיה. העתיד, מאותתים בייטי ואשבי, שייך לאלו הפועלים לשנותו.
"הקרב על הוועד" (1986)
מאמריקה השסועה לישראל השסועה לא פחות. על פניו, נראה "הקרב על הוועד" - בבימויו של אבי כהן, על בסיס תסריט של אסי דיין ובכיכובם של שלישיית הגשש החיוור - כעוד סרט פולחן כל-ישראלי, על גבול ה"בורקס". בפועל, התסריט שכתב דיין עומד כאחת הסאטירות הפוליטיות המיידיות והישירות ביותר שידע הקולנוע הישראלי, כשהוא מציב בחירות לוועד בבניין בחולון כאלגוריה לאחת ממערכות הבחירות הטעונות שידעה המדינה - בחירות 1984, בה שב לשלטון המערך, בראשות שמעון פרס.
"הקרב על הוועד" מתמקד בקרב מוחות בין שני חברי הגשש - שייקה לוי כעצמון, יו"ר ועד הבית השתלטן, התומך בהתנחלויות; וישראל פוליאקוב כרופא השיניים ד"ר שורש, הנוטה שמאלה ואותו מבקש עצמון לגרש. אל אלו מצטרפים המנקה הערבי ראפיק (משה איבגי) ואחיינו של עצמון, ג'ימבו (גברי בנאי), מעריץ שרוף של רמבו. כל אלו משמשים כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית הסוערת של אותן השנים, טרום האינתיפאדה הראשונה - אחרי מלחמת לבנון הראשונה העקובה מדם וטבח סברה ושתילה, אחרי שסוגיית הקיפוח חצתה למיינסטרים, ובלב יצירת ההתנחלויות. הגשש, כאן בסרטם האחרון כשלישייה ורגע אחרי שהופיעו בתשדיר הבחירות למערך בבחירות 84', מסמלים כאן את הפער בין הקונצנזוס שהיו ובין הקיום הישראלי החדש - קיום של מחנות ואידיאולוגיות מנוגדות.
"לכשכש בכלב" (1997)
נשוב לאמריקה. שנות ה-90, כמו שנות ה-70 לפניהן, היו רוויות אף הן בסאטירות פוליטיות - אולי בשל העובדה שלאחר שנות ה-80 שביקשו להדחיק הכול, צפו שוב צרותיה של אמריקה. כך הגיחו לעולם סרטים כמו "בוב רוברטס" (1992), "הנשיא מאוהב" (1995), "בולוורת'" (1998 - שוב עם וורן בייטי), "צבעי השלטון" (1998) והדוקומנטרי חוצה הלהבות "The War Room" של ד.א. פנבייקר מ-1993. מעל כולם נישא "לכשכש בכלב" של זוכה האוסקר בארי לוינסון ("איש הגשם") - בשל מה שהוא, אך לא מעט בשל נבואת הזעם שהפך להיות.
על פי תסריט של הילרי הנקין והמחזאי זוכה הפוליצר דיוויד מאמט ("גלנגרי גלן רוס"), סרטו של לוינסון עוקב אחר שני "פיקסרים" פוליטיים (רוברט דה נירו ואן הייש המנוחה), שמגייסים את שירותיו של מפיק הוליוודי ממולח (דסטין הופמן) בכדי ליצור קונפליקט פיקטיבי באלבניה, בכדי לחלץ את הנשיא מפרשיית המין בה היה מעורב, שבועות ספורים לפני שהוא מועמד לבחירה מחדש. בזמן אמת, רבים תהו אם הסרט מכוון ישירות לכהונתו של הנשיא ביל קלינטון - שהרומן שלו עם המתמחה מוניקה לוינסקי נחשף כאשר היה מעורב בקונפליקט מזוין באלבניה. בפועל, חשף הסרט עד כמה פוליטיקה מודרנית היא אשליה אופטית, שנועדה להסיח את דעתנו מהנושאים שעל ליבנו אל עבר הנושאים שאליהם פוליטיקאים מסוימים רוצים שנעסוק. בעידן הרשתות החברתיות, הפער בין אידיאולוגיה וספין בחירות מוצלח רק הולך וגדל.
"בחירות או לא להיות" (1999)
קל להיות אחד מסרטי הבחירות האהובים ביותר בכל הזמנים כשהמילה "בחירות" מופיעה כבר בשם שלך. "בחירות או לא להיות" ("Election") של זוכה האוסקר אלכסנדר פיין ("היורשים", "נשארים לחג") מ-1999 הוא הרבה יותר מכך. מעין "הקרב על הוועד" גרסת התיכון האמריקאי, סרטו של פיין עוקב אחר מורה לאזרחות פופולרי (מתיו ברודריק, "שמתי ברז למורה") שמנסה לחבל במירוץ של תלמידה שקדנית ומעצבנת במיוחד (בגילומה של ריס וויתרספון הצעירה) לראשות מועצת התלמידים, כשהוא מעודד תלמיד קל דעת להתמודד מולה. במהרה, יוצא הסיפור מכלל שליטה.
יותר מעשור אחרי ששיחק תלמיד תיכון המכופף את החוקים על פי רצונותיו, ברודריק שוב הופך לטיפוס מפוקפק - הפעם מהצד המחנך, המשחק בחייהם של אנשים, מבלי להבין שזה לבסוף יתנקם בו. ההקבלה לחיים שלנו אינה סמויה במיוחד, אך זו רק קיבלה משמעות רחבה יותר בחלוף השנים, כשהליך הבחירות הפך מאוים יותר ויותר על ידי גורמים זרים.
"משחקי שלטון" (2011)
ממשחקים בזירת התיכון למשחקים בזירה הלאומית. "משחקי שלטון" ("The Ides of March") מ-2011, סרטו של ג'ורג' קלוני על פי מחזה של בו וויליאמסון (שגם אחראי כאן לתסריט לצד קלוני עצמו וזוכה האוסקר גרנט הסלוב), עוקב אחר יועץ פוליטי צעיר ואידאליסט (ריאן גוסלינג), הנשכר לשמש כדובר של מושל המתחרה על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב (קלוני). במהרה, האידיאליזם של אותו יועץ "נדרס" מתחת לגלגלי השיניים של המכונה הפוליטית המשומנת, מסואבת בהרבה משחשב.
הרבה לפני שמסעות הבחירות של דונלד טראמפ טרפו את הקלפים בכל הנוגע לכללי המשחק הפוליטי, היה "משחקי שלטון" ליצירה שתקעה יתד בבועת ה"תקווה" שהביאה עימה נשיאותו של ברק אובמה. רק שנתיים מאוחר יותר, יעמוד וויליאמסון מאחורי יצירה פוליטית ידועה הרבה יותר - "בית הקלפים" - אך משהו בסרט זה, מעין "קפסולת זמן", מלמדת אותנו כמה מהותי הוא חטא ההיבריס לפוליטיקה האמריקאית.