לפני יותר מ-40 שנה, הסרט הזה היה לכישלון. היום, אין קולנוע בלעדיו

"זה קצת כמו... מישהו מכם ראה את הסרט 'טרון'?", שואל את חבריו הומר סימפסון בפרק ההאלווין (ליל כל הקדושים) השנתי בעונה השביעית של הסיטקום האהוב "משפחת סימפסון". התשובות? "לא", "לא", "לא", "לא!", "כן!... אה, בעצם לא".

הבדיחה הקצרה הזו, שמשלבת אנימציית תלת-ממד מהפכנית לשעתה (הפרק שודר באוקטובר 1995, חודש לפני צאת סרט האנימציה הממוחשבת הראשון באורך מלא - "צעצוע של סיפור"), ממחישה את הפרדוקס במורשת של "טרון" ("Tron"). מחד גיסא, סרט מד"ב נשכח מתחילת שנות ה-80, אותו הכתירה בצאתו החברה מאחוריו - דיסני - ככישלון כלכלי. מאידך, סרט קאלט עם אינספור מעריצים, בסיס לפרנצ'ייז עם סרטי וסדרות המשך שממשיכים לגלגל מיליונים לדיסני, ויצירה עם התפתחויות טכנולוגיות כה פורצות דרך, שבלעדיהן קשה לדמיין את הוליווד חובבת הבלוקבאסטרים של ימינו (ולבטח אותו קטע קצר ב"משפחת סימפסון") כלל מתקיימת.

לרגל עלייתו מחר (חמישי) לאקרנים של הסרט השלישי בסדרה, "טרון: ארס" ("Tron: Ares"), חזרנו לסוד כוחו של סרט קטן זה, ואיך, בשקט-בשקט, הוא שינה את הקולנוע כפי שאנחנו מכירים אותו.

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• גם 70 שנים אחרי מותו, כולם רוצים להיות הוא. מעטים מצליחים

• הקולנוע הישראלי שרד מלחמות רבות. כיצד הוא ישרוד את 7 באוקטובר?

• הוליווד בנתה אותו להיות משהו אחד. הוא בכלל רצה להיות משהו אחר

אבל לפני הכול - מה זה בכלל "טרון"? הסרט המקורי משנת 1982 עוקב אחר המתכנת המחונן קווין פלין (ג'ף ברידג'ס הצעיר, טרום תהילת "ביג לבובסקי"), לשעבר עובד בכיר בתאגיד הטכנולוגיה ENCOM וכיום בעלי ארקייד מקומי והאקר מזדמן, שמנסה לפרוץ למערכת החברה עם טכנולוגיות שפיתח. מדוע? נותיר את זה לכם לגלות.

כשקווין וחבריו אלן (ברוס בוקסלייטנר) ולורה (סינדי מורגן) מחליטים לפרוץ לתאגיד בכדי לשחרר את מערכת הבקרה העצמית טרון משליטתה של התוכנה הפיראטית המרושעת MCP, מוצא עצמו המתכנת נשאב למערכת ההפעלה. שם, יחד עם טרון, הוא נאלץ להשתתף במשחקים גלדיאטוריים מסוכנים בכדי להביס אחת ולתמיד את MCP.

"הבנתי שהטכנולוגיות האלו כמו נולדו למסך הגדול", אמר לימים במאי ותסריטאי הסרט, האנימטור סטיבן ליסברגר, על הרגע בו צץ במוחו הרעיון ל"טרון", ברגע שפגש לראשונה במשחק הווידאו הפופולרי הראשון, "פונג", אי שם ב-1976. כשהוא מוקסם מהרעיון החדשני דאז של משחקי וידאו ובאמתחתו קונספט לסרט נוסח "אליס בארץ הפלאות" בעולם דיגיטלי, יצא ליסברגר למכור את הרעיון החדשני בשוק ההוליוודי. לא במפתיע, הוא קיבל סירוב אחר סירוב, עד שהגיע לפתחה של לא אחרת מחברת דיסני.

דיסני, דאז חברה בקשיים ורחוקה מימי הזוהר שלה, ביקשה לקחת סיכונים בשביל להחזיר לה עניין ציבורי. ובכל זאת, היא מנעה מליסברגר וצוותו גישה למחלקת האנימציה היוקרתית שלה, ובכך הותירה אותם לפצח את הרעיון החדשני בעצמם. "הם הסתכלו עלינו כמו חיידקים שהגיעו 'לזהם אותם'", התוודה לימים ליסברגר.

כשהוא שואב השראה מאורות הניאון החביבים על "קדחת הדיסקו" של אותה התקופה ומגובה בקומיקסאי הצרפתי הנחשב ז'אן ז'ירו (אלילם של גדולים כמו פדריקו פליני, סטן לי והייאו מיאזאקי) כמעצב ראשי, ניגש ליסברגר למלאכה המתישה. כשלרשותו כל תוכנות הגרפיקה המתקדמות ביותר של אותה התקופה, ליסברגר שילב בין אנימציה ממוחשבת לצילום "לייב-אקשן", ויצר יקום דיגיטלי שכמותו לא נראה עוד על המסך הגדול, עמוס בצורות גאומטריות וקווים מוארים שאותתו על מהפכה טכנולוגית.

רק 15 מתוך 25 דקות של אנימציה שנוצרה לסרט הופיעה בתוצר הסופי, אך הסכר כבר נפרץ. "טרון" היה לאחד הסרטים המסחריים הראשונים שהשתמש באנימציה ממוחשבת, בתקופה שאף אחד לא היה מוכן לקחת סיכון על הטכנולוגיה הניסיונית, והותיר אחריו דור של יוצרים ואנימטורים שמשתוקקים לשחזר את ההישג. אחד מהאנימטורים על הסרט היה כריס וודג', שהקים במהרה את אולפן האנימציה Blue Sky Studios, שבמשך השנים עמד מאחורי סדרות סרטים מצליחות כמו "עידן הקרח" ו"ריו". מעריץ מושבע אחר, ג'ון לסיטר שמו, ראה בסרט עדות לחלומו ארוך השנים ליצור סרט מלא באנימציה ממוחשבת. אוטוטו הקים את חברת פיקסאר המהוללת, והחל במסעו ליצור את "צעצוע של סיפור". "לולא 'טרון', 'צעצוע של סיפור' לא היה קיים", אמר לימים.

אבל לא כולם היו שותפים לאותה התלהבות. דיסני, שחששה מתחרות מול אולפן האנימציה המתחרה של האנימטור העצמאי דון בלות' ("גן עדן לכלבים", "אנסטסיה"), דחקה את "טרון" לתאריך יציאה בקיץ 1982 - שם האפילו על הסרט הקטן להיטים ענקיים כדוגמת "אי.טי.", "בלייד ראנר", "מסע בין כוכבים 2: זעמו של חאן" ו"פולטרגייסט".

במקביל, סירבה האקדמיה האמריקאית לקולנוע להעמיד את הסרט בקטגוריית האפקטים המיוחדים בפרסי האוסקר, כי סברה ששימוש מוגבר בטכנולוגיה ממוחשבת היא בגדר "רמאות". גורלו של "טרון" היה להישכח בתהומות הנשייה.

ברבות השנים, סרטו של ליסברגר מצא חיים חדשים. עם תפוצה נרחבת בשוק הווידאו הביתי (קלטות), משחקי מחשב רבים שהתבססו עליו ומתקן פופולרי בדיסנילנד בהשראת הסרט, הפך "טרון" לסרט קאלט. כשסרט המשך מצליח מ-2010, "טרון: המורשת", בבימויו של ג'וזף קוזינסקי (שמאוחר יותר יביים להיטים כמו "אהבה בשחקים: מאווריק" ו"F1") ובכיכובם של ג'ף ברידג'ס (שחזר לגלם את התפקיד מסרט המקור) ואוליביה ויילד ("אל תדאגי יקירתי"), הניב תשואה יפה לדיסני, והוכיח את עצמו "טרון" כפרנצ'ייז שכאן כדי להישאר.

נכון, אם תצפו בסרטו המקורי של ליסברגר כיום, ייתכן שתחשבו לעצמכם - "עשו את הסרט הזה באקסל?". ועדיין - נסו לדמיין את הוליווד בלי האפקטים ממוחשבים שהוליד "טרון". אין סרטי מארוול, אין "עולם היורה", לא "אווטאר", לא "מהיר ועצבני", לא "מרשעת", לא כלום. האם בלי "טרון" אין את הוליווד של 2025? נדמה מאוד שכן. בפעם הבאה שתצאו לבית הקולנוע הממוזג ליד ביתכם כדי לצפות בבלוקבאסטר הגדול הבא, זכרו את החזון השאפתני של ליסברגר - ותבינו שחלומות לעיתים כן מתגשמים.