"!As If": גם 30 שנים אחרי, אין נעורים כמו הנעורים בסרט הזה

"יש לי חיים נורמליים למדי עבור נערה - אני קמה, מצחצחת שיניים ובוחרת בגדים לבית הספר", משכנעת את עצמה כוכבת הסרט "קלולס" (או "קלולס - 'מרחפת' בבוורלי הילס", כפי שנהגו לקרוא לו במקור במחוזותינו), התיכוניסטית הפופולרית והעשירה כקורח שר הורוביץ (בגילומה הנפלא של אליסיה סילברסטון), בעודה בוחרת תלבושות מעצבים בדרך הכי לא שגרתית שקיימת - בעזרת מסך מגע במחשב חכם, לצלילי השיר "Fashion" של דיויד בואי.

טוב, "אולי הכי לא שגרתית" כשמדובר בשנת 1995. 30 שנים אחרי אותה סצנה בלתי נשכחת - "קלולס", שעלה לראשונה באקרנים ב-19 ביולי, 1995 - הוא קפסולת הזמן האולטימטיבית, אך במקביל קומדיית הנעורים הנצחית, כשבכל דור ודור כל נער/ה חייב/ת לראות את עצמו/ה כאילו הסרט נכתב בדיוק למידותיו/ה. נסו לדמיין את "10 דברים שאני שונאת אצלך", "ילדות רעות", "iCarly", "אופוריה" או אפילו "השמינייה" בלי "קלולס"; ניסיתם? רוב הסיכויים שהניסוי לא צלח. אז איך סרט כה "זמני" הפך לכה "על-זמני"? מה סוד הקסם?

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

• הם לא כוכבים וכנראה גם לא יפים, אבל אין קולנוע טוב בלעדיהם

• סקס, גלאם והרבה סודות: כוכבת הסדרה החדשה והמדוברת חושפת הכול

• "כימיה שלא ניתן לזייף": כוכבי "ארבעת המופלאים" על המשפחה החדשה של מארוול

הסיפור מתחיל ונגמר באחת, איימי הקרלינג שמה. כקולנוענית שוליים שפרצה לזירה יותר מעשור לפני כן עם סרט תיכון מכונן אחר - "נעורים בקצב מהיר" (שהזניק בתורו את הקריירות של כמה כוכבי על, כמו שון פן וניקולס קייג') - הקרלינג מצאה את עצמה בראשית שנות ה-90 בשפל המדרגה, כלכלית ויצירתית, כמה שנים אחרי הצלחתה הגדולה ביותר, "תראו מי מדבר". "חשבתי לעצמי: 'אני בחיים לא אעשה סרט כפי שאני רוצה", סיפרה הבמאית היהודייה-אמריקאית השבוע בריאיון ל"הגארדיאן", "(...) אני אישה וכנראה לא אקבל את ההזדמנות".

אי אז, נחתה על הקרלינג השכינה - מרעיונות אפלים נוסח דיויד לינץ', היא החליטה בכלל לעבד לימינו את "אמה", הנובלה הנודעת של ג'יין אוסטן מהמאה ה-19. במהרה, אמה, השדכנית ממעמד האצולה בבריטניה, הפכה לשר, השדכנית הצעירה מבוורלי הילס שיוצאת לעשות "מעשה טוב" עבור תלמידה חדשה ולא מקובלת (בריטני מרפי המנוחה), ולהעביר אותה "מייקאובר" פיזי ורומנטי, כיאה לניינטיז.

הקרלינג גייסה למטרה המתגבשת את מעצבת התלבושות מונה מיי, ויחדיו יצאו השתיים לשיטוטים בתיכונים מקומיים. מה שמצאו בפועל היה הרחק מעיצובי ה"הוט קוטור" שלובשות שר וחברותיה בסרט, אלא יותר לכיוון הגראנג'. מיי תרה את העולם בתצוגות האופנה החמות ביותר לתקופתן, והביאה עימה סחורה שכיסתה את מרבית תקציב הסרט. הסיכון צלח, ועיצוב התלבושות של "קלולס" הפך כה משפיע, עד שנדמה ש"ווג" מקדישה לו כתבה כל שני וחמישי.

הפיסה האחרונה בפאזל - סילברסטון, דאז בת 18 בלבד - הגיעה לתשומת ליבה של הבמאית דרך הקליפ האייקוני בו כיכבה לשיר "Cryin'" של אירוסמית'. סילברסטון אמנם לא שידרה "שר" בחיים האמיתיים (זו דווקא חיבבה אורח חיים היפי), אך הקרלינג ראתה בה משהו אחר: "במבט ראשון, חשבתי: 'הו, זו בחורה מושכת'", אמרה לימים הבמאית, "אחרי הפגישה הראשונה, חשבתי: 'אני רוצה לדאוג לה'".

ואולי כאן טמון סודו של "קלולס" - הבנה שלהיות בן נוער זה עניין מורכב, והמעטה שאנו עוטים על עצמנו בשנים הללו אינו בהכרח מה ששוכן בתוכנו. שר יכולה להיות ריקנית, סרקסטית ומתנשאת, אך גם במקביל לבבית, אינטליגנטית ואוהבת אדם. שר אינה דמות מושלמת - רחוקה מכך - אך היא מגלמת אווירת נעורים מסוימת שהייתה כאן הרבה לפני "ילדות רעות", "קלולס" או ג'יין אוסטן.

המורשת של "קלולס" מזמינה שיחה בלתי נגמרת על ז'אנר עיבודי התיכון לקלאסיקות ספרותיות ששלט בקולנוע של שנות ה-90: התופעה שנקראת פול ראד, שהגיח לחיינו מהסרט הזה; נוסטלגיה לעשור שרק חלף מאיתנו רק לפני רבע מאה; השוואה מול הנערים "המבוגרים" של סרטי ג'ון יוז ("מועדון ארוחת הבוקר", "שמתי ברז למורה" וכו') ואף העובדה ש"קלולס" אכן תחזור אלינו בתצורת סדרת המשך (או כך לפחות דווח לפני מספר חודשים). ואולי, עדיף לסיים בשאלה - איך אפשר להיות סרט על ה"צייטגייסט" ("רוח הזמן") הספציפי של 1995 ועדיין להתאים לכל "צייטגייסט" מאז? אם איננו איימי הקרלינג, כנראה שאין תשובה - ואולי טוב שכך. "קלולס" יש רק אחד.