"אנימציה יכולה להתקרב למקומות הכי כואבים. לפעמים היא יכולה להיות אגרוף בבטן"

כולנו כרובנו יודעים לזהות את הקהל המתאים לסרט לפני הז'אנר שלו - סרט אימה? קהל מבוגר או מתבגרים חובבי אקסטרים; דרמה צרפתית? קהל מבוגר חובב סינמטקים; גיבורי על? מעריצי קומיקס והקהל הרחב על כל גווניו. ועדיין, למרות שהיא מלווה אותנו מימיה הראשונים של המדיום, רובנו נחשוב שאנימציה - ברוב צורתיה - מיועדת לילדים בלבד.

"אני חושב שתמיד בעולם האנימציה יהיה דיסוננס קל בין התפיסה של 'אנימציה זה סרטים מצוירים לילדים' לבין מה שנכון בפועל - שאנימציה זה מדיה בוגרת, שכלית, אמנותית ולעיתים גם פילוסופית, שנצרכת ומכוונת לקהל בוגר, וצעיר כאחד", אומר גיא חיות, אנימטור עטור פרסים ולשעבר ראש המחלקה לאנימציה במכללת מנשר לאמנות, בריאיון לרשת 13, כשהוא נשאל על תפיסת האנימציה בציבוריות הישראלית. "אני חושב שבעשור ומעלה האחרונים, התפיסה הזאת לאט-לאט משתנה ואנשים מתחילים לתפוס אנימציה כמדיה אמנותית ואינטלקטואלית - במיוחד עם סרטים כמו 'ואלס עם באשיר' ו'מכתב לחזיר', ששניהם הועמדו לאוסקר. בשנתיים הנוראיות האחרונות - אנימציה גם שימשה ככלי ביטוי משמעותי בלספר את הסיפורים הכואבים של הנרצחים, החטופים והחללים של המלחמה הבלתי נסבלת שאנחנו חיים בה".

את הגיוון הכה רחב הזה - מאנימציה "ילדותית" עד זו שעוסקת בנימיה הרכים של מדינה במשבר - מבקש להציג פסטיבל סרטי האנימציה החדש "אנימגדה", שמופק באוצרות של חיות ושייערך במסגרת פסטיבל מגדה הוותיק במועצה אזורית מגידו, שיתקיים ב-13-11 בספטמבר. כשהתמה המרכזית היא "התחלה מחדש" לרגל תקופה מעורערת זו, יציג פסטיבל "אנימגדה", שיתקיים ביום הראשון של הפסטיבל, שלל סרטי אנימציה קצרים של סטודנטים וסטודנטיות, מרצים ומרצות, כולם ממחלקות האנימציה המובילות בארץ - מנשר, שנקר, בצלאל, IAC (המכללה הישראלית לאנימציה ועיצוב), ספיר ועוד, לצד פאנלים עם יוצרים בכירים. במהלך הריאיון, חיות, אוצר ומפיק האירוע, סיפר על ההבדלים שבין תעשיית האנימציה המקומית לבינלאומית, שיתוף הפעולה המפתיע שלו עם יהודית רביץ, איך אנימציה יכולה לעצב זיכרון בתקופה של אובדן ומה צפוי לצורת אמנות זו בעתיד הקרוב והמשתנה תכופות.

ספר קצת איך הרעיון ל"אנימגדה" התגלגל.
"2024 הייתה השנה האחרונה שלי במנשר. לאורך הקדנציה שלי, תמיד חשבתי שצריך ליצור יותר שיתוף פעולה ומפגשי הכרות בין המכללות השונות לאנימציה בארץ. במקביל, עברתי לגור בחיפה, והתערבבתי עם ההפקה של פסטיבל מגדה דרך ארזו - המעצב של הפסטיבל, ועשיתי אנימציה לטיזר לפסטיבל. נתי וירבה, אחד המפיקים של הפסטיבל, הציע לי להשתמש באולם הגדול כדי להקרין וידאו-ארט וסרטי אנימציה שלי. שני העולמות התחברו לי מיד - והחלטתי לארגן הקרנת סרטי אנימציה של סטודנטים מכל המכללות המובילות לאנימציה בישראל - בצלאל, שנקר, ספיר, ויצו (אונ' חיפה), IAC ומנשר. ככה נולדה 'אנימגדה' - ההקרנה הראשונה והנסיונית הייתה בפסטיבל מגדה של 2024, והשנה החלטנו לעלות רמה אחת למעלה, לעשות אירוע יותר מאורגן עם אוצרות יותר מוקפדת, פאנל יוצרים - וגם החלטתי לשלב סרטי סטודנטים, עם סרטי מרצים מקצועיים, כדי להראות את הדיאלוג היצירתי בין מרצה וסטודנט, בין יוצר מקצועי ומנוסה וסטודנט/ית מוכשר/ת בתחילת דרכו/ה".

⁠אחד הסרטים הקצרים שישתתפו בפסטיבל השנה הוא "המכתב של מעיין", שנוצר והופק על ידי סטודנטים ומרצים במכללת מנשר לזכרה של מעין קליכמן ז"ל – סטודנטית שנה א' לאנימציה, שנרצחה במסיבת ה"נובה" ב-7 באוקטובר. איך צמח הרעיון?
"מעין הייתה סטודנטית שנה א' במחלקה שניהלתי במנשר. בחורה מלאת אור, שמחת חיים, יצירתיות והומור. כולם אהבו אותה - והיה אפשר לשמוע את הצחוק שלה מתגלגל במסדרונות כל יום. בכל מקום שהלכה במכללה, חבורת אנשים הייתה מתאספת סביבה. אחרי השבת הארורה הזאת, חשבנו הרבה איך אנחנו יכולים להשתמש בכלים ובמדיה שלנו כדי להנציח את מעין וכדי לספר את הסיפור שלה. בהתחלה עשינו תערוכה של איורים לזכרה במכללה, וזאת נהייתה פינת קבע במנשר - קיר הנצחה למעין. כאן הגיעה לירן קפל, המרצה לסטופ-מושן. יחד חשבנו שכדאי לעשות גם סרט אנימציה לזכרה. התחלנו לאסוף סטודנטים/ות מוכשרים/ות מהמכללה והתחלנו לפצח את הקוסנפט לסרט".

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• סדרות האנימציה למבוגרים חזרו ללב התודעה - למה דווקא עכשיו?

• זה אחד הסרטים הכי מצליחים של נטפליקס אי פעם. מאיפה לעזאזל הוא הגיע?

• הוא היה הדמות המצוירת המפורסמת בעולם במשך 85 שנה. כעת עתידו בספק

חיות מוסיף: "ביום הראשון ללימודים של שנה א', יש מנהג שבו הסטודנטים כותבים מכתב לעצמם ליום האחרון של הלימודים. בחרנו לקחת את המכתב של מעין ולהשתמש בו כתסריט לסרט. לקחנו דמות שמעין עיצבה בקורס איור דיגיטלי, ובמקביל כל אחד מהסטודנטים יצר קטע אנימציה קצר, בטכניקה ובסגנון שונים. בין לבין גם ערכנו קטעי אנימציה שמעין עשתה בעצמה, כשאת הפסקול כתב, הלחין וניגן אביה, גדי קליכמן - כשהוא עצמו החליט להגשים חלום ילדות ישן אחרי מותה, והתחיל ללמוד אנימציה במחלקה".

הרעיון של חבריה של קליכמן ז"ל אינו בודד - לישראל היסטוריה עשירה של שימוש באנימציה בכדי לייצג את הקשה לייצוג, הטראומטי, הכואב, מ"וואלס עם באשיר" ועד "מכתב לחזיר". "יש לה יכולת נדירה ומדהימה לגעת בזיכרון", אומר חיות, "היא יכולה לבטא דברים שאנחנו לא תמיד יכולים לבטא בתמונה או במילים - צבעים, צורות, דימויים סוריאלייסטיים, ותנועה יכולים לבטא רגשות שקשה להסביר".

"הרבה פעמים אנימציה גם משמשת ככלי דוקומנטרי, שמשלים את החסר איפה שאין חומרים ארכיוניים. הרבה פעמים היא גם יכולה להנגיש לצופה מידע ועובדות מאוד קשות לעיכול ולרכך את המכה - לתת אפשרות להתקרב גם למקומות הכי כואבים", הוא מסביר, "לפעמים זה ההפך, כי אנימציה יכולה לתת ממש אגרוף בבטן. זה כלי ביטוי עוצמתי שיכול לעזור לגעת ולחפור במקומות הקשים והכואבים ביותר - ומתוך זה גם יכול לצמוח ריפוי והחלמה. האם יש לה יכולת לרפא? אני יכול רק לקוות. אני חושב שהיא בהחלט יכולה לעזור לאנשים להתחבר למה שהם מרגישים ולהסתכל פנימה, וגם לספר את הסיפור של אלו שאנחנו רוצים לזכור ולהנציח".

⁠עבדת בשנה שעברה עם יהודית רביץ על הקליפ לשירה "אילה". איך תהליך העבודה על קליפ שונה מתהליך עבודה על סרט קצר?
"קליפ מוזיקלי הוא הפורמט האהוב עליי - כי אני יכול לספר בו סיפור מבלי להיצמד למסגרת המוכרת של עלילה או סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. קליפ מאפשר לי להיות הרבה יותר חופשי בדרך שבה אני מספר סיפור וללכת למקומות יותר קונספטואליים ו-ויזואליים - לדלג בין דימויים, להתחבר דרך המוזיקה וליצור סיפור שמביע הגיון רק עם השיר שבשבילו הוא נוצר".

את העבודה עם יהודית רביץ הוא מגדיר כ"מופלאה ומעוררת השראה" ("זכיתי לעבוד עם אגדה"). לדבריו, הוא גילה בתהליך שהמוזיקאית הוותיקה מאוד מוכשרת גם ברישום (כל האנימציה בקליפ מבוססת על רישומי דיו שלה) ועם ראש ויזואלי בריא. "היא יודעת להסביר מה היא רוצה וידעה גם ללכת עם הקונספט והחזון שלי מבלי לנסות לכפות את הרעיון שלה, כך שהייתה לנו זרימה טובה ביחד", סיפר.

"בכללי, קליפ יכול להיות הפקה הרבה יותר פשוטה מהפקה של סרט קצר, ותהליך קצת יותר זורם ואינטואיטיבי - כמו הפקה מוזיקלית, לצד הכפייתיות והסיזיפיות של יצירת קטע אנימציה", הוסיף. "כאן אתה לא מחויב לצוות שלם שצריך לתאם איתו את ההפקה (היינו צוות של שני אנשים, אני והצלם הראל עציון), כשצילמנו בדיוק שלושה ימים, וכל התהליך לקח בערך חודשיים - ככה מהרגע שנוצר הקונספט עד לרגע שנולד הקליפ, לא עבר כל כך הרבה זמן. יש בזה משהו כיפי וקצבי".

כשחיות מדבר על ימי הפקה ושיתופי פעולה, הוא מבין על מה הוא מדבר. כמי שאצר והשתתף בעצמו מספר תערוכות אנימציה (במסגרת שבוע האיור בתל אביב, במוזיאוני פופ-אפ, בתערוכת "אימפריאל וונדרלנד" ועוד) ושסרטיו השתתפו בפסטיבלי אנימציה בארץ ובעולם - מאנימיקס ועד Winter Film NYC - האנימטור המנוסה למד להכיר היטב את התעשייה בארץ ובעולם. כעת, הוא גם יודע לעמוד על ההבדל ביניהן.

"אני חושב שהריאה החולה של התעשייה בארץ זה עניין התקציבים. ישראל שופעת אמנים ויוצרים מוכשרים ומדהימים, שיש להם המון מה להביע ולהציע - אבל אנחנו תמיד נתקלים פה בעניין התקציבי. זו מדינה שבה אנחנו חיים על החרב, ואנחנו כל הזמן במצב הישרדותי - גם ברמה הביטחונית וגם ברמה הכלכלית - כשהתקציבים לתרבות נדחקים לתחתית סדר העדיפויות", אמר, "בגלל זה ניכר שלחברות גדולות ולמפרסמים, וגם לקרנות מימון ליצירה עצמאית, תמיד יהיה קשה להוציא תקציבים גדולים על אנימציה - ומכיוון שאנימציה היא תהליך כזה מורכב וארוך, זה דורש תקציבים גדולים. בגלל שאין כאלה - תמיד צריך לעגל פינות, לחתוך, לערוך ולמצוא פתרונות 'זולים' כדי להצליח להשאיר את ההפקה בחיים.

עוד אמר: "מהניסיון שלי עם לקוחות מחו"ל, יש פחות לחץ על התקציב, והם יותר מקבלים את זה שבאנימציה צריך להשקיע הרבה כסף - כי זה עניין תרבותי, והם רואים באמנות ערך גבוה שצריך להשקיע בו. זאת, למשל, הסיבה למה אין אולפני ענק בארץ כמו דיסני ופיקסאר. לא סתם אולפני האנימציה הכי גדולים בישראל היום הן חברות גיימינג. חוץ מזה, אם מדברים על רמת האיכות והיכולות - אני חושב שהתעשייה הישראלית בתחום האנימציה היא שווה ומרשימה בדיוק כמו כל שאר היוצרים בתעשיית האנימציה הבינלאומית. יש פה יוצרים מדהימים שעושים סרטים מדהימים כנגד כל הסיכויים. אני מניח שהעקשנות הישראלית ויכולת ההתמדה עוזרים לזה מאוד".

בהקשר הזה - ⁠⁠עוד 10 שנים מהיום, מה אתה צופה לעתיד האנימציה בארץ?
"קשה לענות על השאלה הזאת מבלי להתייחס לכל מה שקורה ברמת ההתפתחות הטכנולוגית של ה-AI, אבל גם מבלי להיכנס לעניין הזה יותר מדי - אני חושב שזה ישנה, וכבר משנה משמעותית, את פני כל המדיה של אנימציה כפי שאנחנו מכירים אותה. ברמה הרעיונית יותר - אחת המסקנות הגדולות ביותר שיצאתי איתן מהשנים שניהלתי את המחלקה במנשר, היא שהדור של היוצרים כיום שונה בתכלית מהדור של היוצרים שאני ואלו שלפניי היינו. עולם התוכן שלהם שונה לחלוטין - כשאני יצאתי מהלימודים, כולם רצו לעשות פיצ'רים וסרטים, זאת הייתה השאיפה הכי גדולה. היום, עם כל מה שקורה במדיה וברשתות החברתיות, הקשב ויכולת הקליטה של תוכן היא שונה לחלוטין מהיסוד".

"היום יש הרבה יותר מקום לתוכן קצר וקולע, וזה כבר לא כל כך מעניין את הסטודנטים ליצור סרטים. היום יוצרים תוכן, וזה משנה את הדרך שבה מספרים סיפור ומעבירים מסר. הרגשתי שיותר קשה לשכנע סטודנטים לשבת שנה שלמה על פרויקט אחד - הם רגילים להמון גירויים, תוכן מהיר ואפקטיבי. לכן, אני חושב שצריך ללמד את הסטודנטים יותר כלים טכנולוגיים שיעזרו להם להפיק סרטונים בהפקות קטנות ופשוטות, כדי שיוכלו להחיות את הרעיונות שלהם ולהוציא את הכישורים שלהם החוצה בצורה שתתאים יותר למדיה של היום, ולשים פחות דגש על הפקה של אנימציה בצורה המסורתית של בניית סרט עלילתי לינארי לפי פורמטים שהיו יותר רלוונטיים פעם".

"תוסיף לכך שהיוצרים היום נהיים יותר וירטואוזיים, הקו שלהם חופשי ומשוחרר, אבל גם יפהפה ומרשים באופן טבעי - משהו שנראה קצת פחות מתאמץ. הם חשופים לכל כך הרבה תוכן ומידע, שהם פשוט משתפרים מדור לדור באופן טבעי. אז אם לענות לשאלה הזו, עוד 10 שנים - אין לי מושג מה יהיה, ואם הרובוטים עוד לא ישתלטו על העולם וייצרו אנימציה שבנויה מקודים, אני חושב שנראה הרבה יותר יוצרי תוכן, כוכבי רשת מעולם האנימציה, ושילוב בין טכניקות שונות".

"אנימגדה" יתקיים ב-9 בספטמבר החל מהשעה 18:00, באולם הקולנוע שבמרכז תרבות מגידו.