הסרט שמוכיח: כך האקטיביסט הטבעוני הפך לדמות שאי אפשר להפסיק לצפות בה
סשה בוז'ור הוא אקטיביסט שמוביל מיצגי מחאה מעוררי מחלוקת במטרה להעלות את המודעות לסבל שבעלי חיים עוברים בדרך לצלחת. בסרט התיעודי החדש "269", הוא מוצג כמי שפעול למען מטרתו עוד הרבה לפני כניסת הטבעונות למיינסטרים, וגם כגיבור קולנועי שקשה שלא להתמסר אליו. על אף המחיר הלא קל שהוא משלם על פעילויותיו, בוז'ור הופך את הסרט לחוויית צפייה חד-פעמית
"מי הניח ראשי צאן ובקר שחוטים בכיכרות בעיר תל אביב ומדוע?", שאל עודד בן עמי המזועזע אי שם בשנת 2012, כשעל הסטריפ שמלווה את מהדורת החדשות שהוא מגיש מופיע הטקסט "מיצג הזוועה". "269", הסרט התיעודי החדש של נעם סטולרמן וקרן גולדשטיין-יחזקאלי, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים האחרון, מנסה לענות על השאלה של מגיש החדשות, שאכן דורשת בירור מעמיק ויסודי. מי, באמת, עשה מעשה כל כך מזעזע – ולמה? שאלה טובה.
ב-2012, טבעונות לא הייתה דבר שבשגרה. זה אמנם לא כך כל מזמן – 14 שנים במונחים של סקירה היסטורית הם קמט בזמן – אבל היו ימים שאפילו צמחונות הייתה תופעה אנורמלית, ואנשים שלא אכלו בעלי חיים נתפסו כקבוצת מיעוט חריגה. תחליפי חלב היו פורמט שטרם נראה על המדפים, צמחונים שיצאו למסעדות נאלצו להסתפק בחומוס, וטורטית הייתה (ועודנה!) האלטרנטיבה הטבעונית הכי קרובה לשוקולד חלב. אפילו המילה "טבעונות" נשמעה כמו הלחם מוזר של האקדמיה ללשון העברית, ומאכלים שלא כוללים מוצרי חלב פשוט נקראו, אי אז בתחילת העשור הקודם, "פרווה". אז מה קרה בשנים שחלפו מאז שישראל הפכה למעצמה טבעונית ולמדינה שכ-10% מתושביה הם צמחונים/טבעונים?
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
במהלך הסרט, קטעי חדשות מציגים בחור בן 20 וקצת בכיכר רבין קשור בשלשלאות ומסומן באמצעות ברזל לוהט במספר 269 לעיני עוברי אורח מזועזעים שמסרבים להאמין למראה עיניהם. הבחור שמסומן באמצעות הכוויה הוא סשה בוז'ור, אקטיביסט ישראלי שמוביל מיצגי מחאה פרובוקטיביים, ו-"269" הוא מחווה – או תזכורת צורבת, תרתי משמע – לעגל שהובל לשחיטה וסומן במספר הרנדומלי 269, ונתן את "שמו" לתנועת המאבק למען זכויות בעלי החיים. הסרט עוקב אחרי מיצגי הרחוב של בוז'ור וקבוצת התומכים שלו, שמנסים להעלות את המודעות לסבלם של בעלי החיים באמצעות מפגני מחאה ספונטניים שתכליתם היא אחת: לזעזע. פיזור ראשי בקר שחוטים וצביעת המזרקות בתל אביב באדום היא רק דוגמה אחת.
"269" הוא אמנם סרט תיעודי, אבל הגיבור שלו כמו לקוח מטרגדיה יוונית. בוז'ור הוא גיבור דרמטי-טוטאלי שהייעוד שלו בחיים והעשייה הבלתי מתפשרת שלו היא תכלית הווייתו. הוא מאמין, באמת ובתמים, בכוחו של האקטיביזם לשנות את העולם המעוות, לתפיסתו, שבו אנחנו חיים, ומקדיש את כל כולו – נפשית, פיזית וכלכלית – למאבק למען בעלי חיים. הסבל שבעלי החיים עוברים ברפתות והלולים לא פוגש את ההיגיון של בוז'ור, שמסרב לקבל את העובדה שבני אדם ניזונים מבעלי חיים אבל לא חשופים לפרקטיקות השחיטה שמניעות את תעשיית הבשר מאחורי הקלעים. המאבק שלו פרובוקטיבי, יצרי, אלים, אבסולוטי. הוא מרתיח את הציבור הישראלי, את המשטרה, את משרד החקלאות. הוא לא רואה בעיניים ועובר על החוק מבלי למצמץ, כשמטרה אחת ניצבת לנגד עיניו: תום עידן אכילת בעלי החיים על ידי בני האדם. ז'אן דארק של העגלים, אם תרצו.
טבעונות או לא, בוז'ור הוא גיבור קולנועי שקשה שלא להתמסר אליו. החזות המנומסת והעדינה שלו (הוא מדבר כל כך בשקט עד שלא נותרת ברירה אלא לקרוא את הכתוביות בתחתית המסך) עומדת בסתירה מוחלטת לפעילות הפרובוקטיבית שלו, שקנתה לו מעריצים בקרב קהילות טבעוניות בכל העולם. אפילו קרניבורים מושבעים לא יוכלו שלא להעריך את הטוטאליות שלו: הנה אדם שהחליט שהוא מאמין במשהו ומקדיש את כל החיים שלו לטובת המשהו הזה, עד שהוא עצמו הופך להיות הדבר שהוא מאמין בו. לו הייתה צורה גשמית למונח "אקטיביזם", מן הראוי שבוז'ור היה זה שלובש אותה.
"269" צולם במשך מספר שנים (יוצרי הסרט התחילו לתעד את העשייה של "תנועת 269" כבר ב-2012) ומציג איך בוז'ור ובת הזוג שלו, מריה, מקדישים את עצמם למען בעלי החיים ומצליחים לחולל שינוי אמיתי, אבל מאבדים בדרך את החיים עצמם. ההוקעה הציבורית נותנת את אותותיה, והמחיר הכלכלי והזוגי שהם משלמים על אורח החיים הבלתי מתפשר שלהם מביאים אותם לקצה גבול היכולת. שיחת "יחסינו לאן" שהם מנהלים באמצע הסרט אל מול המצלמה בכנות מפעימה היא טקסט שכל תסריטאי היה חולם לכתוב, מה שמביא את "269" לגבהים מרשימים, ואת חוויית הצפייה בסרט הזה לחד-פעמית, בדיוק כמו הגיבור שעומד במרכזו.
