50 שנים אחרי סופו הטראגי, עדיין לא קם במאי שראה את הסכנה כמוהו
קולנוען, משורר, סופר, הוגה דעות, מהפכן ופרובוקטור: 50 שנה בדיוק חלפו מאז הרצח הברוטאלי בפאתי רומא של פייר פאולו פאזוליני, והוא בן 53 בלבד. כשסכנה לדמוקרטיה נשקפת מכל עבר, האם פאזוליני ראה את הנולד - או רק חזה את מותו?
בסביבות חצות, ב-2 בנובמבר 1975, נרצח פייר פאולו פאזוליני בן ה-53 בחופי אוסטיה, בפאתי העיר רומא שבאיטליה. זירת הפשע הייתה לא פחות ממחרידה: פניו המצודדות היו בלתי ניתנות לזיהוי מרוב המהלומות שקיבל ולאחר שנדרס מספר פעמים על ידי רכבו שלו; עצמותיו נשברו; איזור חלציו חולל על ידי מוט מתכת. הנאשם המיידי היה פינו פלוסי בן ה-17, בן למשפחה קשת יום, שעבד כנער ליווי ואותו פאזוליני - גיי מוצהר - אסף מוקדם יותר באותו היום.
50 שנים בדיוק אחרי, האמת ברורה הרבה יותר. שנים אחרי הרצח, משך פלוסי את הודאתו בפשע והודה כי נסחט על ידי כוחות גדולים יותר, שאיימו על משפחתו. אותן כוחות - כך משערת ההיסטוריה - היו ניאו-פאשיסטיים, שהתנגדו לדרכו השמאלית-רדיקלית של פאזוליני בלב "שנות העופרת" הקטלניות במולדת האיטלקית, שראו גל טרור והקצנה משני כיווני המפה הפוליטית.
קולנוען, משורר, סופר, הוגה דעות, מהפכן ופרובוקטור, פאזוליני לא היה זר לשערוריות. הירצחו הגיע שבועות ספורים לפני צאת סרטו האחרון - "סאלו, או 120 ימי סדום" - כתב האישום החמור ביותר של היוצר כלפי הנטייה והאלימות הפאשיסטית של איטליה; סרט אימה ללא שבריר של אימה, שהעביר את עינויי המרקיז דה סאד לימיה האחרונים של איטליה הפאשיסטית. שנים אחרי, בלב גל אוטוריטרי שמאיים על חופש האדם ברחבי העולם, ראוי לשאול - האם פאזוליני ראה את הנולד דרך דרכו הקיצונית, או רק חזה את מותו הברוטאלי?
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
- "הייתי ילדה מוזרה שלא הצליחה להסביר את עצמה. כתיבת השירים שינתה הכול"
- אחרי שהפך לאחד הכוכבים הגדולים בעולם: השחקן חוזר לטלוויזיה
- אחרי עשור של פיתוח: "הלו קיטי" מגיעה לראשונה לקולנוע
יליד בולוניה, 1922 (השנה בה בניטו מוסוליני עלה לשלטון), חייו ומותו של פאזוליני עוצבו על ידי שני אלמנטים: פאשיזם ודת. בן למשפחת גנרלים, מלחמת העולם השנייה קרעה את הזוגיות של הוריו - האב, גנרל פאשיסט מובהק, שבילה את רוב שנות ה-40 הרחק בקניה כשבוי מלחמה; האם, מורה במקצועה, הייתה חובבת ספרות ואמנות מושבעת. פאזוליני הרגיש קרבה שאין כמותה לאימו, ועמה ועם אחיו הקטן נמלטו לאיזור הציורי פריולי שבצפון איטליה.
שם, התעצבו סופית אורחות חייו. שם התוודע לראשונה לנטייתו המינית, זו שסיבכה אותו עם החוק ואילצה אותו להימלט לרומא בשלהי שנות ה-40; שם איבד את אחיו, חבר המחתרת, שנתפס ונתלה על ידי קבוצת פרטיזנים מתחרה; שם גילה את אמונתו הפוליטית, כשהצטרף לנוער הקומוניסטי וסולק במהרה בשל היותו הומוסקסואל ("לדעתנו, רק קומוניזם יכול להבטיח תרבות חדשה", כתב ב-1947, למרות שבכלל לא היה חבר במפלגה באותה העת).
מעברו לרומא עם אימו סימן את תחילת דרכו האמנותית, כשהתחבר לצעירי מעמד הפועלים העני, "נערי החיים" - כשם ספר הביכורים שלו. פושעים קטנים, נערי ליווי, חסרי אכפתיות ומוסר, הומופובים - נערים אלו היו לב עבודתו הספרותית והקולנועית, מאהביו ואויביו.
משם פילס את דרכו פאזוליני אל עבר עולם הקולנוע, כשהתגלגל להיות שותפו לכתיבה של לא אחר מהמאסטר האיטלקי פדריקו פליני, על שניים מיצירותיו הגדולות ביותר - "לילות כביריה" (1957) ו"לה דולצ'ה ויטה" (1960). העולם הבורגני המנותק של פליני והקיצוניות של פאזוליני בראו מעשיות שחשפו את הריקנות של שנות השפע הכלכלי של איטליה לאחר המלחמה.
במקום לשקוע בדרך זו להמשך הקריירה שלו, פאזוליני הוכיח במהרה שעמידה במקום או התחנפות לממסד אינה דרכו. מדרמות ניאו-ריאליסטיות על חיי הפשע הפשוטים באיטליה כדוגמת "הקבצן" (1961); סרטים תיעודיים ברחבי העולם מהודו ועד ישראל, בה צילם את הסרט "בידוק בפלשתינה" ב-1965; יחסי אהבה-שנאה פרובוקטיביים עם הדת הנוצרית הקתולית, כמו זוכה פסטיבל ונציה "הבשורה על פי מתי" (1964), שביקש לספר את סיפור חייו של ישו מראיית עולם מרקסיסטית; החייאה של קלאסיקות ספרותיות דקדנטיות, על כל הבוטות המינית שבהן, כדוגמת "דקמרון" (1971) ו"סיפורי קנטרברי" (1972); וכמובן, מתקפות חמורות על המעמד העליון האיטלקי, כדוגמת "דיר חזירים" (1969) ו"תיאורמה" (1968) - הסרט הטוב ביותר על מפגש בין אלוהים לאדם שאיננו "סופרמן".
כל אלו הקנו לו מעמד של נביא זעם של עולם האמנות - מוערך מחד, נרדף על ידי מדינתו בלא פחות מ-33 משפטים פומביים שונים, חלקם מומצאים למדי (מאישום "ביזוי המדינה והדת" בסרטו הקצר "לה ריקוטה" מ-1963, שמציג את אלילו הקולנועי אורסון וולס כבמאי גרגרן שמתבקש לשחזר את צליבתו של ישו, ועד טענה כי "איים על אזרחים עם אקדח טעון", למרות שמעולם לא החזיק באקדח). גם את מעריציו בשמאל העולמי ניכר, כשטען לא פעם שמאבקיהם מדיפים נינוח של בורגנות ותחושת עליונות (לדוגמה, מחאות הסטודנטים המפורסמות בצרפת ב-1968).
"אני יודע", הצהיר במאמרו הנודע ב-1974, כשהאשים את הימין במדינה ביצירת אווירת רדיפה ופחד בכדי לקדם את הגעתו של משטר טוטאליטרי. שנה אחרי, כבר טעם את טעמה של הסכנה ממנה הזהיר.
"פאזוליני מעולם לא יהיה לא רלוונטי", טען לימים הקולנוען שראה בו לאליל, מרטין סקורסזה - וצדק. פאזוליני חי חיים קצרים, פרועים, סוערים, חסרי עכבות - כאלו המהדהדים את חייהן של הדמויות בהן התאהב; כמו הנביא ירמיהו או יחזקאל, הבמאי האיטלקי הקדיש והקריב את חייו בכדי להזהיר מנרמול האסון, למורת רוחם של כל סובביו. בפעם הבאה שתדליקו חדשות ותצקצקו, או תסלדו מיצירת אמנות בוטה שנועדה לערער את אמות הסיפים, זכרו את פאזוליני. בעיתות קיצון, דווקא הדבר המתריס ביותר הוא החשוב ביותר.