הסרט הזה לוקח את הזמן כדי להתניע, אבל אז הוא מפצה על זה בגדול
לא הרבה מתרחש ב"אומהה", סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי קול וובלי, העוקב אחר אלמן טרי שלוקח את שני ילדיו למסע אל הלא נודע. זהו סרט ריאליסטי עם סצנות מרהיבות ביופיין, עם לא מעט רגעים של שתיקות ומבטים נוגים, ושיחות על האם המנוחה, שמרגיש לעיתים כאילו לא קורה בו דבר – עד שלקראת סופו הוא מתגלה כדרמה גדולה מהחיים, עם "אפקט וואו" גדול במיוחד
"אומהה", סרט הביכורים של הבמאי האמריקאי קול וובלי, הוא סרט של ניגודים: מדובר בסרט קצר מאוד (83 דקות), אבל הצפייה בו מרגישה כמו נצח; זה סרט שלא קורה בו כלום, אבל קורה בו המון; הוא קלסטרופובי (חלק לא מבוטל מהסרט מתרחש בתוך רכב), אבל יש בו צילומים משגעים של מישורים עצומים; הוא נחווה דרך נקודת מבט התמימה של ילדים, אבל מתנהל בעולם החוקים האכזרי של המבוגרים; ובעיקר – זה סרט עם המון חדוות חיים, אבל נקודת המוצא שלו היא מוות.
"אומהה" הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדאנס של השנה שעברה, מוסד אמריקאי ותיק שקנה לעצמו שם כנקודת הפתיחה של מיטב התוצרת האמריקאית-עצמאית. ג'ון מגארו (שחקן אמריקאי ממוצא איטלקי-יהודי שהופך, לאט ובזהירות, לנסיך של הקולנוע העצמאי, אחרי שכיכב בסרטים דוגמת "חיים פרטיים" וב"5 בספטמבר") מגלם בו את אבא (ככה, בלי שם), אלמן טרי שנותר לגדל בגפו שני ילדים קטנה – אלה בת ה-9 וצ'רלי בן ה-6. השכם בבוקר הוא מעיר את שני הילדים ומכניס אותם, חצי ישנים, לתוך הטויוטה המשפחתית המקרטעת. הוא דוחף לרכב גם את הכלב רקס, כמה בגדים לדרך, ויוצא אל האופק. לאן? שאלה טובה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
וובלי מאמץ את נקודת המבט של אמה וצ'רלי, באמצעותה הצופה חווה את "אומהה". זאת בחירה סיפורית מעניינת, שכן היא מחויבת לדמויות שבמרכז הסרט ולנקודת המוצא שלהן, אבל יש בה גם חסרונות: יש משהו מתסכל בלהיצמד לנקודת מבט מוגבלת, שכן הילדים לא יודעים לאורך כל הסרט לאן האבא מסיע אותם, ומכאן שגם אנחנו, הצופים, נותרים לשוטט בערפל. הם קוראים לו "אבא" (מן הסתם), כך שאנחנו לא יודעים מה שמו הפרטי. הם מדברים בינם ובין עצמם על אימם המנוחה, אבל אנחנו לא יודעים ממה הלכה לעולמה או מתי. והם בעיקר סקרנים לדעת לאן אבא נוסע – והוא נוסע, בלי סוף – כך שגם אנחנו סקרנים בדיוק באותה המידה להבין מה הכוונה הנסתרת מאחורי הרואד טריפ הספונטני שכולנו יצאנו אליו. זה מעניין לפרקים, אבל גם מעייף, שלא לומר אניגמטי, ולא בקטע טוב.
"אומהה" הוא סרט ריאליסטי, אפילו נטורליסטי: מעט מאוד קורה בו, בטח אם מנסים לנתח את הסרט לפי תבנית גנרית של סיפור קלאסי. יש בו סצנות מרהיבות ביופיין – למשל כשהילדים מעיפים עפיפון במדבריות המלח של יוטה, או בביקור של השלושה בגן חיות בנברסקה – ורגעים רבים של שתיקות ומבטים נוגים, בהם מישהו יודע משהו שהשני לא, והצופה בטח שלא יודע כלום. ויש בו גם תחושה עמומה, אי שם מתחת לפני השטח, שמשהו לא טוב עומד לקרות. אלו הם, פחות או יותר, 73 דקות מתוך 83 הדקות של הסרט: אבא, ילדה וילד נוסעים ברחבי ארה"ב ליעד לא ידוע.
ואז, ב-10 הדקות האחרונות של הסרט, קורה הדבר שהוסתר מאיתנו לאורך כל המסע, והאסימון נופל. אין טעם להיכנס לפרטים, שכן כל דבר בנוגע לחלק הזה של עלילת הסרט יהיה ספוילר, אבל הסרט הכאילו-משעמם-שלא-קורה-בו-כלום הזה מתגלה, ממש בדקות האחרונות שלו, כמו דרמה גדולה מהחיים. הניגוד שמאפיין את הסרט פורץ כאן במלוא תפארתו, שכן הסיום של הסרט כל כך גדוש, שהיה יכול למלא את סך הדקות של כל מה שהגיע לפניו גם יחד. זה וואחד "אפקט וואו", וזה הישג מרשים לסרט שאין בינו ובין "אפקט וואו" כלום ושום דבר. לכאורה, כמובן.
הסרט בעצם גורם לכל מי ששרד את 70 דקות הראשונות לגלות שפשוט עבדו עליו: כל סצנה "משעממת" בסרט אקוטית להבנת הסיום הבאמת מפעים ומפתיע שלו. ורק בשביל זה שווה לראות את "אומהה", למרות ובגלל נקודות התורפה שלו: מתי בפעם האחרונה, ואם בכלל, צפיתם בסרט קולנוע שעבד עליכם בעיניים?
