הצפייה בסרט ההופעה של אלביס פרסלי מרגישה כמעט כמו הדבר האמיתי
לא נוסטלגיה ולא ארכיון, אלא הזדמנות קרובה להבין על מה כל הרעש: שחזור טכנולוגי מטורף של קטעי ארכיון נדירים, צבעים מטריפים, וקצב עריכה סוחף שלא משאיר לצופה רגע אחד של מנוח - "EPiC: אלביס פרסלי בהופעה" הוא לא סתם סרט, אלא הופעה חיה של ממש מאת הזמר האגדי. כמעט 50 שנה מאז שהלך לעולמו, זהו הסבר מצוין מדוע הכינוי שזכה לו בחייו, "המלך", שרד כל כך הרבה זמן
יש סרטי הופעה שצופים בהם בשביל השירים, ויש כאלו שצופים בהם כדי לנסות להבין תופעה. "EPiC: אלביס פרסלי בהופעה", הסרט התיעודי החדש המציג חומרי ארכיון נדירים ואבודים של הזמר האגדי מהופעותיו בלאס וגאס בשנות ה-70, משתייך לסוג השני. לא מדובר באוסף של להיטים מצולמים, אלא בניסיון אמיתי להחזיר את אלביס למרכז הבמה, לא כזיכרון או רעיון, אלא בדגש על האנרגיה החיה המתפרצת שהפכה את פרסלי לזמר המפורסם והמצליח בעולם בשנות חייו. וזה ממש עובד.
החומרים מגיעים מתחילת שנות ה-70, בעיקר מהתקופה שבה האמן הופיע רבות בלאס וגאס, תקופה שנחשבת פחות זוהרת עבורו. ובכל זאת, העריכה והעיבוד של הסרט, יחד עם סאונד נקי ועוצמתי, התמונה ששוחזרה בצורה שמצליחה להיות חדה בלי למחוק את התחושה התקופתית והפלטה הזרחנית, והקצב שלא נותן לשקוע לתוך התרפסות של נוסטלגיה - הכול מחזיר את פרסלי לקדמת הבמה ואותנו במכונת זמן לווגאס של שנות ה-70. הסרט לא מבקש מהצופים להיזכר באלביס (מה גם שהוא לא יכול לבקש זאת מרבים שלא נולדו או שהיו עוללים קטנטנים כשהזמר הלך לעולמו בשנת 1977 בגיל 42 משימוש מופרז בתרופות הרגעה, להן היה מכור), הוא פשוט מבקש מהם להתרגש. אי אפשר שלא להתמסר לחוויה הזו.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
הסרט בוחר להתמקד בתקופת וגאס של הזמר המנוח, שנים שסומנו כשלב המאוחר והפחות זוהר של הקריירה המרשימה שלו, שהייתה פורצת דרך ושבמהלכה הפך לאחד הזמרים המצליחים ביותר בכל הזמנים. כאן, אותן הופעות נראות אחרת. יש עייפות לפעמים, כן, אבל יש גם רעב. רצון להוכיח. האנרגיה היא לא של ילד פלא בתחילת הדרך, אלא של מישהו שיודע שהוא אייקון - ושעולה לבמה כדי לעבוד.
חשוב לומר: זה לא סרט מחקרי או ביוגרפי בשום צורה. הוא לא פותח תיקים ולא מנסה לנתח כל מורכבות בחיים של אלביס. מי שמחפש ביוגרפיה מלאה עם שיחות עומק של מכרים מהעבר למצלמה לא יקבל אותה כאן (בשביל זה יש את "אלביס" העלילתי מ-2022 בכיכובו של אוסטין באטלר, שמספר את סיפורו של פרסלי מהפן העלילתי. אגב, את אותו סרט ביים באז לורמן - שביים גם את הסרט הנוכחי). באופן מודע ומוחלט, הסרט מתמקד בדבר אחד: הפרפורמנס.
וכאן נכנס לחיינו ה-IMAX (נכון להיום ברשת "פלאנט" בלבד) יש הבדל בין לצפות בהופעה על מסך גדול ובין לראות אותה על קיר ענק שממלא את כל שדה הראייה של הצופים. ב-IMAX, אלביס לא "סתם" נמצא בפריים, הוא כמעט עומד מולך בזום אין. כל תנועה, כל חיוך קטן, כל טיפת זיעה מקבלת פוקוס ומרגישה כמעט כמו הדבר האמיתי. זה מסוג הסרטים שדווקא פורמט המסך הענק משרת אותם באמת, ולא רק כי הוא מכניס אפילו יותר את הצופים לתוך החוויה. הוא ממש משרת אותה.
ומה שרואים שם, בכל הגודל הזה, הוא קודם כל כריזמה. אלביס פרסלי של הסרט הזה הוא לא הקריקטורה שהכרתם. הוא חד ומצחיק, הוא נמצא בשליטה מלאה. הוא מדבר עם הקהל, מפלרטט עם הלהקה שלצידו, יודע מתי לעצור לרגע כדי לעשות טיזינג למעריצות (והיו המון כאלו). יש תחושה של אמן שיודע בדיוק מה הוא עושה, גם כשהכול נראה ספונטני. ברגע שרואים את זה על המסך הענק של ה-IMAX, אי אפשר שלא להבין מדוע מדובר בבחירה כל כך חזקה.
בסופו של דבר, יש עובדה פשוטה שאין עליה כל עוררין: האיש הזה ידע להחזיק אצטדיון שלם. סרט ההופעה הזה מצליח להעביר את התחושה הזו בדיוק: הוא גדול, הוא סוחף, לפעמים אפילו מיתולוגי, וכנראה שאלביס תמיד היה כזה. הכי קרוב שיש לדבר האמיתי.
"EPiC" מצליח לקחת חומר בן חמישה עשורים ולהפוך אותו לחוויה שמרגישה כאילו צולמה ממש בימינו. זהו לא שיעור בהיסטוריה, אלא סרט של מוזיקה עם דופק גבוה. כשהמסך העצום מחשיך, נשארת מחשבה די פשוטה: יש סיבה שגם אחרי כמעט 50 שנה מאז מותו, הכינוי שהוא זכה לו עוד בימי חייו, "המלך", שרד כל כך הרבה זמן.