הסרט הזה מחזיר בגדול למסך ז'אנר שכמעט שכחנו שהתגעגענו אליו

בשנים האחרונות נדמה שהקולנוע קצת התבייש בסרטים כאלה. רגשנות הפכה כמעט למילת גנאי, סנטימנטליות למשהו שמבקרים ממהרים להזהיר מפניו, וסרט שמנסה בגלוי לסחוט דמעות נדרש בדרך כלל להתנצל על כך באמצעות אירוניה, תחכום או פירוק של הז'אנר. "חולים על החיים" לא ממש מעוניין להתנצל. הוא רוצה להצחיק, לרגש, לגרום לנו להתאהב בחבורה של צעירים - וכן, בסופו של דבר גם לגרום לנו לבכות. במובן הזה, הוא מרגיש כמו סרט שהגיע אלינו מעשור אחר. וזה בדיוק הקסם שלו.

כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:

כאן נמצאת ההחלטה החכמה ביותר של הבמאי והתסריטאי ג'ורג' ג'ייקס: המחלה נמצאת בכל מקום בסרט, אבל הסרט עצמו אינו באמת "על סרטן". ג'ייקס, שאימו אובחנה בסרטן כשהיה בן 15 ובהמשך הפך לשגריר של ארגון הצדקה "Teenage Cancer Trust", סיפר כי במהלך המפגשים שלו עם צעירים חולים הבין שהסרטן הוא למעשה "הדבר הכי פחות מעניין בהם". את התפיסה הזאת הוא מכניס כמעט לכל סצנה. במקום מסדרונות בתי חולים וטיפולים ממושכים, הוא נותן לגיבורים שלו להשתכר, לקלל, להתאהב, לריב, לדבר על סקס, לעשות שטויות ולהיות בדיוק מה שנמנע מהם להיות במשך תקופה ארוכה: בני נוער.

ג'ייקס בונה סביב אייבי אנסמבל שמזכיר במכוון סרטי נעורים קלאסיים. הוא עצמו הצביע על "מועדון ארוחת הבוקר" כהשראה: חבורה של טיפוסים שונים שנזרקים יחד למקום אחד ובהדרגה הופכים למשפחה זמנית. חלק מהדמויות אמנם נשארות קרובות מדי לארכיטיפים המוכרים של סרטי התבגרות - המצחיק, השקט, הפרוע, הרגיש - אך זו דווקא אחת מנקודות החולשה של התסריט. לא כולם מקבלים מספיק זמן כדי להפוך לדמויות שלמות בפני עצמן, אבל הכימיה בין השחקנים מצליחה ברוב המקרים להשלים את מה שחסר על הנייר.

ובתוך החבורה הזאת מגיע גם סיפור האהבה עם ג'ייק (דניאל קווין טוי), וכאן כבר קשה שלא להרגיש את רוחו של "אשמת הכוכבים". שני צעירים שמכירים היטב את העובדה שהעתיד אינו דבר שאפשר לקבל כמובן מאליו מוצאים זה אצל זו אפשרות לחוות משהו נורמלי לחלוטין. הסרט לא מנסה להמציא מחדש את הרומן הקולנועי, ולמען האמת הוא גם לא צריך לעשות זאת. יש בו את המבטים, המבוכה, ההתקרבות והתחושה המתוקה-מרירה שאנחנו יודעים היטב לאן היא עלולה להוביל. החוכמה היא שעד שזה קורה, אנחנו כבר רוצים עבורם את אותם דברים פשוטים שהם רוצים עבור עצמם.

למוזיקה יש תפקיד משמעותי ביצירת התחושה הזאת. השימוש החוזר ב-"I Don't Feel Like Dancin’" של הלהקה הבריטית סיזר סיסטרס כמעט מסכם את הסרט כולו: מצד אחד התנגדות להשתתף בחיים, ומהצד השני חוסר היכולת להישאר בצד לנצח. הסרט משתמש בשירים בצורה גדולה, גלויה ולעיתים אפילו מעט מניפולטיבית. אבל קשה לבקר אותו יותר מדי על כך, משום שהמניפולציה היא חלק מהחוזה שהוא חותם עם הצופה מהרגע הראשון. הוא לא מעמיד פנים שהוא אדיש אלינו. הוא יודע מתי הוא רוצה שנצחק ויודע היטב מתי הוא רוצה שנבכה.

וזה נכון במיוחד בחלקו האחרון. אפשר בהחלט לטעון שהסרט נעשה שם מחושב יותר, שהמעבר הטונאלי חד ושהתסריט מסדר את הקלפים בצורה קצת נוחה מדי כדי להגיע לשיא הרגשי שלו. זו גם הייתה אחת ההסתייגויות שחזרה בביקורות על הסרט מעבר לים: היו מי שמצאו את המערכה האחרונה מלאכותית או מניפולטיבית, ואחרים חשבו שהסנטימנטליות מתנגשת לעיתים בהומור הפרוע של הסרט. ולמרות הכול, כאשר מגיע הרגע שבו הסרט מבקש לגבות את החוב הרגשי שצבר במשך שעה וחצי, קשה מאוד להישאר אדישים. הוא אולי יודע בדיוק על אילו כפתורים הוא לוחץ - אבל הוא לוחץ עליהם היטב.

ואולי דווקא כאן מסתתרת הסיבה ש"חולים על החיים" עובד כל כך טוב. יש משהו כמעט משחרר בסרט שלא מפחד להיות סנטימנטלי. לא כל רגש קולנועי חייב להגיע עטוף בציניות, ולא כל דמעה שהסרט תכנן מראש היא בהכרח דמעה זולה. לפעמים מלודרמה טובה היא בדיוק זה: יוצרים שבונים דמויות שאנחנו רוצים בטובתן, נותנים לנו לבלות איתן מספיק זמן ואז משתמשים בכל הכלים שיש לקולנוע - משחק, מוזיקה, צילום ותסריט, כדי לגרום לנו להרגיש משהו כלפיהן.

הסרט אינו ממציא את הנוסחה הזאת מחדש. להפך, חלק גדול מההנאה ממנו נובע מכך שהוא מחבק אותה בשתי ידיים. יש בו משהו מ"אשמת הכוכבים", משהו מאותן דרמות מבוססות רבי מכר שהיו ממלאות את בתי הקולנוע לפני עשור, ומשהו מתקופה שבה סרט יכול היה פשוט לרצות לשבור לנו את הלב בלי לקרוץ תוך כדי למצלמה.

אולי התרחקנו מהסרטים האלה כי בשלב מסוים היו יותר מדי מהם, אולי למדנו לזהות מהר מדי את המנגנון שמאחוריהם, אבל "חולים על החיים" הוא תזכורת לכך שכאשר עושים את זה נכון, אין שום דבר רע במנגנון הזה. לפעמים אנחנו מגיעים לקולנוע גם בשביל לצחוק עם אנשים שלא הכרנו לפני שעתיים, להתאהב בהם - ולצאת ממנו עם דמעות בעיניים. וכמה שהתגעגענו לסרטים שעדיין מעזים לעשות לנו את זה.