לא רק לילדים: כך האנימציה עוזרת לנו לזכור את מה שאסור לשכוח

26 כלבים רזים, מאיימים ומוכי כלבת רצים אחוזי דיבוק ברחובות תל אביב. הם עוצרים מתחת לביתו של אחד, ולא עוזבים אותו במבטם. האחד הזה הוא הבמאי הישראלי ארי פולמן, והתיאור הנ"ל הוא הפתיח של סרטו המפורסם והמצליח ביותר – "ואלס עם באשיר". מה שהוגדר בצאתו כ"סרט הדוקו המונפש הראשון בעולם", שעוקב אחר מסעו של פולמן לשחזר את זיכרונו משירותו הצבאי במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, היה לאחד מהסרטים הישראלים המשפיעים ביותר בתולדות המדינה – מפרמיירה בפסטיבל קאן לרווחים מזהירים בקופות ברחבי העולם ועד זכייה בגלובוס הזהב, פרס סזאר הצרפתי ומועמדות פורצת דרך לסרט אנימציה בפרס האוסקר.

מה שהיה לסרט שעורר דיון מחודש בסוגיית הלם הקרב וטראומה מודחקת – אישית וקולקטיבית – ממלחמות ישראל, גרם לרבים בישראל וברחבי העולם להבין כי אנימציה היא לא רק "מיקי מאוס" ו"בידור לילדים", אלא כלי של ממש להתמודד עם נושאים כבדים בהיסטוריה האנושית, ובפרט זיכרון השואה ונופלי המלחמות לדורותיהן.

כך, מאז שהסרט יצא לאקרנים ב-2008, ובייחוד בשנים האחרונות, ניסה הקולנוע הישראלי והבינלאומי לנצל את האפשרויות הבלתי נדלות של אמנות האנימציה בכדי לעסוק במה שקשה לעסוק בו מלכתחילה. "הסודות של אבא" - על ילדותו בבלגיה של הקריקטוריסט והמאייר מישל קישקה כדור שני לשואה; "איפה אנה פרנק" (אף הוא של פולמן); "סחורה יקרה מכול" של הבמאי הצרפתי זוכה האוסקר מישל הזנוויציוס ("הארטיסט"); "שרלוט", אודות האמנית היהודייה שרלוט סלומון; ”פרדי היקר" ו"מכתב לחזיר" הקצר של טל קנטור – אף הוא הועמד לטקס האוסקר בשנה שעברה – הם רק חלק מהיצירות שניסו לעצב מחדש את הזיכרון של האירוע הטראומטי ביותר בתולדות העם היהודי, לא פעם דרך סיפוריהם האישיים של שורדי השואה.

במקביל, השתמשו רבים באנימציה בכדי להתמודד גם עם השלכות המלחמה ואירועי האיבה המודרניים: סרטים כדוגמת "Tower", שגולל מחדש את אירוע ההרג ההמוני באוניברסיטת אוסטין ב-1966 דרך ניצוליו; "לברוח", הדוקומנטרי המונפש אודות חייו רווי התהפוכות של אדם שנמלט מנזקי המלחמה הסובייטית באפגניסטן; או הפרויקט השאפתני של "בית אבי חי" – "פנים.יום.זיכרון", שמנציח את חללי מערכות ישראל השונות בסרטים מונפשים קצרים אודותיהם.

אך עם כל ההצפה הזו של תכני אנימציה שרחוקים מלהיות "לכל המשפחה", ראוי לשאול – איך מסייע המדיום לשימור זיכרון טראומות שכאלו, או איך הוא מאפשר לקולות אינדיבידואלים להשמיע את כאבם בעידן של השטחה וקולקטיביזציה?

התשובה מתחילה ביכולת של אנימציה לעשות את מה שצילום אמיתי/"לייב-אקשן" לא מסוגל: לייצג את מה שאין לו תיעוד. במילים אחרות, עם כל קטעי התיעוד המטלטלים שנותרו מתקופת השואה, הבנתנו של גודל האימה והכאב נשענת על עדויות השורדים, שאף הם מתמעטים בעולמנו עם השנים; כנ"ל אירועי טרור או קרבות מדממים במלחמה, כשהתקשורת הממוסדת מציגה לנו רק דימויים שברשותה – צילומים רשמיים של המדינה/משטרה/דוברות הצבא, או תמונות אישיות של הקורבנות שהמשפחות לרוב מספקות.

אנימציה, אם כך, "משלימה את החסר" ומאפשרת לנו להיחשף לדברים שכנראה לעולם לא נוכל לראות במו עינינו. את הרעיון הזה הבין אחד מחלוצי האנימציה, וינזור מקיי, כבר בשנת 1918, כשיצר סרט קצר מונפש המתעד את הטבעת אוניית הנוסעים הבריטית "לוסיטניה" על ידי צוללת אויב גרמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה – אירוע שמעולם לא תועד במצלמה. בכדי ללחוץ על אמריקה הבדלנית להצטרף למלחמה ולהותיר זכר לאלו שאיבדו את חייהם באסון, מקיי הכניס לתיעוד הקונבציונלי דימויים שלוחצים על בלוטת הרגש, כגון אנשים נופלים למותם מן הסיפון או אם שנאבקת להותיר את בנה התינוק בחיים בעודה שוקעת.

גם אם אנחנו מתרחקים מאותה פרופגנדה של מקיי, אותו טשטוש בין אמת לבדיה הוא עוד יכולת של האנימציה לנסות ולבטא רגש אינטימי ללא מגבלות, היכן שסרטי הלייב-אקשן כושלים בכך. זיכרון מטראומה הוא דבר סובייקטיבי כמעט תמיד, וכל אחד מאיתנו זוכר אירוע מטלטל בחייו אחרת.

כך, בעוד שסרטי הלייב-אקשן יכולים לנסות ולשחזר אירועים כפי שהיו – ובכך לשכנע אותנו בקיומם – סרטי האנימציה מספקים לנו נקודת מבט לתוך נפשו של שורד הטראומה, ובכך לגרום לנו להבין שכאב הוא דבר כה אישי ולא אחיד, שקשה לכמת אותו לתוך הגדרה אחת.

במילים אחרות, האימפקט של "ואלס עם באשיר" לא יהיה אותו דבר ללא הזיותיו של פולמן על כלבים רצים ברחובות תל אביב או "טרמפ" על גבי אישה עירומה בלב הים הלבנוני, וכך גם פועל הדמיון המבעית שעולה בראשם של הילדים ששומעים את עדותו של שורד השואה ב"מכתב לחזיר".

בעידן שבו אמת הוא מושג כה שברירי ונרטיבים נלחמים זה בזה בכדי לנצח בקרב על דעת הקהל, סרטי האנימציה-זיכרון משתמשים ב"צ'ק הפתוח" שניתן להם לעשות מה שברוחם כדי להתרחק עוד יותר מהמציאות והעובדות בכדי לחשוף אמיתות אוניברסליות מאחורי האירועים הטראומטיים שהם מייצגים.

באופן זה, "איפה אנה פרנק" של פולמן בכלל מתחקה אחר חברתה הדמיונית של הנערה היהודייה המוכרת, ששבה לאמסטרדם של ימינו ונחשפת לבעיית ההגירה העכשווית באירופה; "סחורה יקרה מכול" של הזנוויציוס מעצבת סיפור על זוג לא יהודי שמציל תינוקת יהודייה בתקופת השואה כאגדה, מעין מעשייה שמנותקת מהגדרות כמו "יהודי" או "נאצים". הדרכים הרדיקליות הללו לייצוג משמשות את יוצריהן לעסוק בסוגיות שהביאו להיווצרות השואה – כדוגמת דה-הומניזציה או עליית פאשיזם מדאיגה – בקונטקסט עכשווי, כדי שדור חדש, זה שלא ידע את העבר, לא ישכח את נסיבות האירוע הנורא.

ואולי עלייתה של האנימציה בקונטקסט של זיכרון נובע גם מעניין טכנולוגי פשוט בהרבה משחשבנו: הזמינות של תוכנות אנימציה, או אמצעים שונים ליצור דברים מונפשים (כן, גם AI, לצערנו), מאפשרת לרבים לקחת לידם את משימת הזיכרון של אהוביהם וקרוביהם.

גם התמוטטות הצפייה הכרונולוגית או "מדורת השבט" – כלומר, צפייה ברצף השידורים בימי הזיכרון – מאפשרת תפיסה לפיה לא רק הייצוגים שערוצי הטלוויזיה מראים לנו הם הייצוגים המקובלים. כן, גם אנימציה היא דרך לזכור את אלו שאבדנו, ולא "ביזוי" המורשת. עם התחזקות האינטרנט והרשתות החברתיות השונות, האנימציה – בקלילותה היחסית והיותה מושכת לעין – מסייעת לשמור על הגחלת של זיכרון הטראומה חיה גם בעידן של מסרים מהירים.

האם מדובר בהשתלטות של ממש על הדרך שבה המדיה תזכור מכאן והלאה את אלו שאיבדנו? כנראה שלא, והניצנים עדיין מעטים כשדרכים שמרניות יותר עדיין שולטות ביד רמה, אבל אט-אט רבים מאיתנו מבינים שסרטי אנימציה הם אינם רק דובונים וחיוכים – אלא אפשרות אמיתית להחיות מחדש, אפילו לרגע, את מי שהלכו מאיתנו ולא ישובו עוד.