זה נראה כמו סרט על זוגיות בדס"מית גאה. יש בו כל כך הרבה מעבר לזה
מפגש בין הומוסקסואל צעיר שחי בעיירה מנומנמת עם אופנוען כריזמטי הופך במהירות למערכת זוגית עם טקסי שליטה וגבולות מיטשטשים. ההתמקדות בקינקיות ב"פיליון" משרתת טענה עמוקה יותר מהנראה תחילה לעין, שכן בסופו של דבר, הסרט עוסק בכמיהה לאהבה ובהבנה שזוגיות היא לא דבר חד-ממדי. זהו סרט חכם וכן שמוכן לשאול שאלות לא קלות, עם תשובות שלא תמיד יהיו פשוטות
יש סרטים שאתה יוצא מהם נבוך. לא בגלל שהם גרועים, אלא בגלל שהם מביטים בך בחזרה. "פיליון" הוא סרט כזה בדיוק. לעיתים הוא גרפי מדי, לעיתים הוא כמעט מתריס בצופה, אבל מתחת לכל הפרובוקציה מסתתר דיון רציני, חד ומפתיע על יחסים, על כוח ועל האופן שבו אנחנו מסכימים להיות מובלים.
"אתה צריך גם לבשל את ארוחת יום ההולדת שלך וגם לקנות את המצרכים?", שואלת אימו של קולין, גיבור הסרט אותו מגלם הארי מלינג ("גמביט המלכה", סרט "הארי פוטר"), וזה לב העניין. בתוך עולם של עור, שליטה, טקסים וקודים מיניים קשוחים, זו דווקא שאלה יומיומית, כמעט בנאלית, שחושפת את הסדק האמיתי. מי דואג למי, מי משקיע, מי מחזיק את הקשר.
קולין הוא גבר צעיר והומוסקסואל שעדיין גר עם הוריו, שר בלהקת א-קפלה משפחתית ומופיע בפאב מקומי בעיירה מנומנמת. הוא חי חיים מוגנים, אולי מוגנים מדי. ואז נכנס ריי (זוכה האמי אלכסנדר סקארסגארד, "דם אמיתי", "שקרים קטנים גדולים"), אופנוען כריזמטי, שקט ומלא ביטחון, שמבין היטב את כוחו. המבט הראשון ביניהם מגדיר את הטון. זה אינו מפגש שוויוני, זו בחירה מודעת להיכנס למערכת יחסים עם היררכיה ברורה.
כתבות נוספות במדור תרבות ובידור:
מה שמתחיל כמשחק תמים של איסוף מטבעות ותשלום בצ'יפס, הופך במהירות למערכת של דום וסאב, עם השפלות, טקסי שליטה גבולות מיטשטשים. הסרט אינו מתבייש להראות את זה, להפך: הוא מתעכב על זה, לפעמים יותר מדי. יש רגעים שבהם התחושה היא שהעין הקולנועית מתענגת על הקינקיות מעבר לנדרש, אבל דווקא עודף החשיפה הזה משרת טענה עמוקה יותר. שליטה איננה רק אקט מיני, היא מבנה רגשי.
היופי ב"פיליון" הוא בכך שהוא אינו לועג לקולין ואינו מציג אותו כקורבן פשוט. הוא נמשך לזה, הוא מסוחרר מהעוצמה של ריי, הוא רוצה להיות הפיליון, המושב האחורי באופנוע, זה שמוחזק ולא מחזיק בכידון. יש בזה הקלה, יש בכך בריחה מהצורך לבחור כיוון. אבל השאלה שהסרט שואל בעדינות היא מתי בחירה להיכנע הופכת לוויתור על עצמך.
ריי, דמות אפלה וקומית בו-זמנית, אינו קריקטורה של דומיננטיות. סקארסגארד מגלם אותו באיפוק שמסוכן יותר מכל צעקה. הוא אינו מתנצל ואינו מסביר את עצמו, הוא פשוט קובע כללים. סביבו חבורת אופנוענים שמנהלת קהילה סגורה עם קודים ברורים. עבור קולין זה עולם חדש, כמעט מיתולוגי. עבור הצופה, זה מבחן סבלנות. לא כל סצנה גרפית מוסיפה עומק, וחלקן נדמות כמתאמצות להוכיח אמינות.
ובכל זאת, מתחת לכל הרעש – הסרט עוסק באהבה, או לפחות בכמיהה אליה. אימו של קולין, חולה סופנית אך צלולה וכואבת, משמשת מצפן מוסרי שקט. היא אינה שופטת את המיניות של בנה, ושואלת אותו שאלה פשוטה: האם טוב לך? זו שאלה שהסרט מחזיר אלינו. כמה פעמים אנחנו מתבלבלים בין תשוקה ובין יחס ראוי, בין ריגוש ובין הדדיות.
המונח פיליון מתאר את מי שיושב מאחור, אבל הסרט מציע קריאה מורכבת יותר: גם מי שיושב מאחור בוחר להישאר שם. גם פסיביות יכולה להיות אקטיבית. הבעיה מתחילה כאשר הבחירה נעשית מתוך פחד לאבד, לא מתוך רצון אמיתי. ברגעים החזקים ביותר שלו, הסרט מצליח לזקק את המתח הזה בלי להטיף.
בסרט הביכורים של הארי לייטון, שהתחרה במסגרת "מצלמת הזהב" בפסטיבל קאן האחרון, יש גם הומור, ואפילו לא מעט. סצנות שמצליחות לפרק את המתח ולהזכיר לנו שאנחנו צופים בסיפור על בני אדם, לא במניפסט מיני. האיזון הזה אינו מושלם, אבל הוא אמיץ. "פיליון" אינו סרט נוח, אך הוא כן סרט מלא בכנות. הוא מתעקש להביט במערכות יחסים לא שגרתיות מבלי להפוך אותן לסנסציה זולה ומבלי לצבוע אותן ברומנטיקה מזויפת.
הסיום שלו מדויק משום שהוא בוחר בחיים, לא בפנטזיה, לא במרד דרמטי, אלא בהכרה שיחסים הם תנועה מתמדת של כוח ואחריות. שאין מנצחים ומפסידים, אלא אנשים שלומדים את עצמם דרך האחר.
"פיליון" אינו מושלם. לעיתים הוא מתאהב ברעיון של עצמו, אבל הוא חכם, חד, ומוכן לשאול שאלות שרוב הדרמות הרומנטיות מעדיפות להימנע מהן. כשלעצמו, זה שווה את אי הנוחות.