40 שנה אחרי, כנראה שאין עוד סרט כמו "בחזרה לעתיד" - וטוב שכך
לפני 40 שנה בדיוק, נער ומדען משוגע חזרו במכונת זמן אל 1955 השמשית, וגילו עולם ורוד הרבה פחות משציפו. ארבעה עשורים אחר כך, אין שני ל"בחזרה לעתיד", וכנראה שגם לא יהיה. אז למה אנחנו לא מצליחים ליישם את לקחיו?
לפני כמה שבועות עלה לחשבון היוטיוב של יצרנית הגיטרות הידועה "גיבסון" סרטון וכותרתו "החיפוש אחר הגיטרה של מרטי מק'פליי". בזה אחר זה, מופיעים תסריטאי סדרת סרטי "בחזרה לעתיד" בוב גייל וכוכביו - מייקל ג'יי. פוקס (מרטי מק'פליי), כריסטופר לויד ('"דוק" בראון), ליאה תומפסון (לוריין מק'פליי) והארי ווטרס ג'וניור (מארווין ברי) - בבקשה מהקהל הרחב: עזרנו לנו למצוא את גיטרת גיבסון האבודה (Cherry Red Gibson ES-345, ליתר דיוק) עליה ניגן פוקס את "Johnny B. Goode" בסצנה האגדית בסרט "בחזרה לעתיד".
חשבו על זה רגע - כמה סרטים אתם מכירים שמאחדים את הקאסט הוותיק שלהם לסרטון בן פחות מ-2 דקות כדי למצוא פריט שולי שאבדו עקבותיו כבר ב-1985? אבל "בחזרה לעתיד" הוא לא "כל סרט". למעשה, קשה למצוא סרטים ששומרים על הפופולריות שלהם באותה הרמה ואף יותר במשך יותר מארבעה עשורים; קשה עוד יותר למצוא סרטים "סינגולריים" - שהצלחתם לא ניתנת לשחזור ושאת מרכיביהם לא ניתן לשכפל.
40 שנים בדיוק אחרי שיצא ועשה היסטוריה, "בחזרה לעתיד" הוא סרט סינגולרי - כזה שלא נראה עוד כמותו, כזה שיישאר שנים אחרינו, כזה שמכיר את התקופה שלנו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים אותה. ולא, לא רק בגלל שיש לו מכונת זמן במכונית.
"בחזרה לעתיד" על קצה המזלג - למי שכנראה עדיין נמצא ב-1984 - עוסקת במרטי מק'פליי, נער צעיר שמתגורר עם הוריו הזעפנים ושני אחיו בעיירה הבדיונית היל ואלי בקליפורניה. כשלהקתו נכשלת בלעבור אודישן בבית הספר, הוא מודה בפני חברתו (קלאודיה וולס) כי הוא חושש לוותר על האמביציות שלו כפי שהוריו ויתרו. באורח פלאי, למרטי ניתנת ההזדמנות לראות כיצד הוריו היו בגילו, כשהוא נשלח בטעות ל-1955 במכונת הזמן ברכב הדלוריאן שהמציא חברו האקצנטרי, המדען המבוגר "דוק" אמט בראון. במהרה, הוא מוצא את עצמו פוגש באביו ה"חנון", בשכנו הבריון ביף, ב"דוק" בראון הצעיר ובאימו לוריין, שמתאהבת בו (או בשמו החדש, "קלווין קליין").
את להיט הענק הזה, שגרף 381.1 מיליון דולרים ברחבי העולם, ביססו הבמאי רוברט זמקיס (דאז אחרי להיט קופתי אחר, "בעקבות האוצר הרומנטי") והתסריטאי בוב גייל על תהייה משותפת: מה היה קורה אם היינו גדלים כנערים לצד הורינו? האם היינו חברים שלהם? מה באמת קרה בצעירותם?
עם זאת, הקונספט המקורי הזה התקבל הרבה פחות בברכה ממה שציפו השניים, כשלצד בעיות ליהוק (כמו ליהוקו הראשוני של אריק סטולץ לתפקיד הראשי, שהוחלף בזמן הצילומים עצמם לאחר שזמקיס לא היה מרוצה ממה שסיפק) ולו"ז צפוף (השלמת הסרט תוך פחות מחודשיים), תסריטו של גייל נתפס בעיני מפיקים רבים כ"עידוד לגילוי עריות".
ואולי הבעיה המרכזית שהייתה לאנשי תעשייה רבים עם הסרט בזמנו היא הסיכה שהוא תוקע בבלון שנקרא "נוסטלגיה". רחוק מסרטים שערגו ל"זמנים טובים יותר" בשנות ה-50, כמו "גריז" ו"אמריקן גרפיטי", "בחזרה לעתיד" צבע את העבר בגיחוך, לא הסתיר את הגזענות שטבועה בו (הרעיון שהעובד השחור בבית הקפה יהפוך בעתיד לראש עיריית היל ואלי - כפי שבאמת קורה - מושם ללעג בשנות ה-50) ובעיקר זלזל בזיקה של שנות ה-80 באמריקה לאותו "עבר נשכח" משגשג ושמרן, אליו שאף לשוב נשיא ארה"ב דאז רונלד רייגן.
סרט ההמשך הפופולרי (אחד משניים שהגיעו בזה אחר זה ב-1989 וב-1990, ונעלו את הטרילוגיה) הציג עתיד אוטופי ב-2015 (כבר מזמן העבר שלנו) ואז דיסטופי, שנולד מנתינת הכוח לאנשים פופוליסטיים. 40 שנה אחרי ועשור לאחר אותו "עתיד שחור", נדמה כי האנושות לא למדה הרבה ממעלילהם של מרטי ו"דוק". כן, "ריק ומורטי" אכן כאן מזמן להמשיך את מסעותיהם בעידן ציניקני, אבל לתקופה שמתבססת ברובה על ערגה לזמנים ישנים ושמרנים, כאלה שלא היו כלל מושלמים כמו שהם מצטיירים, כנראה לא הבינה את הלקח שבבסיס "בחזרה לעתיד".
כשכל עמיתיהם לתקופה - מ"מכסחי השדים" ועד "קראטה קיד" - נכנעו תחת מכבש הלחצים של מכונת הרימייקים/סיקוולים/פריקוולים/ספין-אופים של הוליווד, זמקיס וגייל נותרים נחושים בדעתם שלא לאפשר דבר שכזה עם "בחזרה לעתיד". "זה לא יכול לקרות עד שבוב ואני מתים", אמר זמקיס כבר ב-2015, "ואז אני בטוח שהם יעשו את זה, אילולא יש דרך שהעזבונות שלנו יעצרו זאת".
זמקיס צודק - זה אכן כנראה יקרה, במוקדם או מאוחר מהרגיל. דבר אחד ניתן לדעת כבר עכשיו - סרט פופולרי, שמנצל את הבמה שלו לעמת את הקהל שלו עם אמיתות חברתיות טיפה פחות נעימות, במסווה של הנאה וקונספט מקורי, כנראה כבר לא נראה כל כך. מסקנה? אל תתעסקו עם העבר - תלמדו ממנו.