זו אחת התמונות המפורסמות בעולם. הסיפור מאחוריה מסקרן הרבה יותר
אודרי הפבורן מתהלכת ברחובות ניו יורק, בשמלה שחורה של "ז'יבנשי", ולצווארה שרשרת מפוארת. גם אם מעולם לא ראיתם רגע אחד מ"ארוחת בוקר בטיפאני", ככל הנראה ראיתם יותר מפעם את הדימוי הזה חוזר ושב בתרבות הפופולרית. בעודו חוגג 65 שנים לצאתו בדיוק השבוע, לא הרבה נותר בזיכרון הציבורי מאותו הסרט מלבד אותה תמונה אייקונית, וחבל. אז איך דווקא קומדיה רומנטית זאת נותרת חתרנית ונועזת הרבה יותר מהסרט הממוצע של זמננו?
אשת חברה גבוהה, מגונדרת ועם ענק לצווארה, מתהלכת ברחוב הניו-יורקי בשעת בוקר מוקדמת. היא עוצרת מול חלון הראווה של מותג התכשיטים היוקרתי "טיפאני" ומתבוננת בו מספר דקות - בעודה שותה כוס קפה ואוכלת קרואסון. אנו מביטים אליה בחזרה והיא ממשיכה בדרכה. גם אם בחיים לא צפיתם אף בחצי דקה מהסרט "ארוחת בוקר בטיפאני" מ-1961, בוודאי זיהיתם את הדימוי המוכר.
הכוכבת ואייקון האופנה אודרי הפבורן, בשמלה שחורה של בית האופנה "ז'יבנשי" ובידה מחזיק סיגריות ארוך (תוספת שהגיעה בפוסטר לסרט, בעיצובו של רוברט מקגיניס), היא אחת התמונות הידועות ביותר בקולנוע ובתרבות הפופולרית ככלל. השבוע עברו 65 שנה בדיוק מאז שאותו רגע מיתולוגי נראה לראשונה על המסך הגדול, ועדיין תוכלו למצוא אותו בכל מקום - מהפקות אופנה לקראת החג ועד ציור קיר בסינמה סיטי גלילות.
כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:
אם נשים בצד את שיר הנושא האלמותי "Moon River" (שזכה בפרס האוסקר) או את הלהיט הנושא את שם הסרט של להקת Deep Blue Something (אשר יצא כ-30 שנה לאחר הסרט), נדמה כי למרבה הצער - זה כל מה שנותר בימינו בתפיסה הציבורית מסרטו של בלייק אדוארדס ("הפנתר הוורוד", "ויקטור ויקטוריה"). אך אם נתבונן שוב על הטקסט הקולנועי עצמו, נמצא יצירה חתרנית ומשוחררת הרבה יותר משנדמה לנו, ואולי אף יותר מהסרטים ההוליוודיים הטיפוסיים של ימינו.
זהו סיפורה של הולי גולייטלי (בגילומה של הפבורן, שהייתה מועמדת לפרס האוסקר על תפקידה בסרט), צעירה נאיבית אך אקצנטרית - ספק בוהמיינית, ספק זונת צמרת - שמפלסת את דרכה בחברה הגבוהה של ניו יורק בחיפוש אחר גבר עשיר להינשא לו. את ימיה היא מבלה לצד הסוכן ההוליוודי או.ג'יי. ברמן (מרטין בלסם, "12 המושבעים"), בעל הבית מר יוניושי (מיקי רוני - תכף נגיע גם אליו) והחתול הג'ינג'י הנאמן שלה. חייה מתהפכים כשלבניין בו היא מתגוררת מגיע שכן חדש, פול (ג'ורג' פפרד), שנמצא בזוגיות מוזרה עם אישה מבוגרת ועשירה (פטרישיה ניל), שמבקש בכלל להפוך לסופר. מה יוליד המפגש בין שני הצעירים?
כשהוא מתבסס על ספרו באותו השם של הסופר טרומן קפוטה ("בדם קר"), סיפור ההפקה מאחורי "ארוחת בוקר בטיפאני" היה סבוך הרבה יותר מכל מה שהופיע על המסך הגדול. ספרו של קפוטה - דמות מתריסה בחייו האישיים והומוסקסואל מוצהר בתקופה שבה הדבר היה לטאבו מוחלט - היה לא קל לעיכול עבור דעת הקהל באותה העת: גולייטלי הוגדרה כ"גיישה אמריקאית" (כלומר, אופייה המיני היה נוכח הרבה יותר) ודמותה רוויה בסאבטקסט גאה (לסבי); על אודותיה מספר דובר אנונימי - גיי אף הוא.
תחת ניהולו של התסריטאי ג'ורג' אקסלרוד ("חטא על סף ביתך"), הפך הסרט ליצירה צנועה הרבה יותר, שמוחקת כמעט כל אזכור לסאבטקסט גאה. כבודו של קפוטה - ששנא את התוצאה הסופית - המשיך להיפגע, כשבקשתו ללהק כוכבת אחרת של התקופה, מרילין מונרו (עליה ביסס את דמותה של גולייטלי), נדחתה על הסף על ידי השחקנית, שסלדה מאותה דמות מינית וביקשה לשחק בסרט "בוגר" יותר, "יוצאי הדופן" של ג'ון יוסטון (שיהפוך גם לסרטה האחרון). בזה אחר זה ויתרו כוכבי התקופה על ההפקה המסקרנת - ביניהם ג'ק למון, סטיב מקווין וקים נובאק - עד שהפבורן נכנסה לתמונה.
הצרות המשיכו לרדוף את הסרט כשהפבורן הביישנית לא ידעה איך להתמודד עם הדמות האקסטרוברטית, ואילו סוכניה ביקשו לסלק את הבמאי המתחיל ג'ון פרנקנהיימר ("השליח ממנצ'וריה") מתפקידו ולהחליפו בבמאי "כוכב" - בלייק אדוארדס. המזל הרע של "ארוחת בוקר בטיפאני" נגמר כשהפך ללהיט ענק ברחבי העולם, בעודו מקבל 5 מועמדויות לפרסי האוסקר באותה השנה (כולל להפבורן עצמה).
למרות שעל פניו היה הסרט לקומדיה רומנטית קלילה - כל אלו, לצד תחושת הבגידה שחש קפוטה, מורגשים בתוצאה הסופית. דרך דמותה של גולייטלי - אישה פגיעה המתמודדת עם עבר טראומטי ובמקביל כזו החדורת מטרה להשאיר את כל זה מאחור ולברוא את עצמה מחדש - "ארוחת בוקר בטיפאני" היא דרמה על זהות בעולם המודרני, ואיך זו מעוצבת בראש ובראשונה על ידי רצון להיטמע בחברה.
אם ספרו של טרומן איית את צרותיהם של פול/המספר וגולייטלי בזהות גאה, סרטו של אדוארדס עובד "קשה יותר", בעיקר בסאבטקסט, כסרט על דיכוי חברתי שמדכא את עצמו כדי להתאים לחברה שמרנית. עד כמה אנו מאבדים את עצמנו בשביל להרגיש שייכים, ועד כמה אנו מציבים "תנאי קבלה" קשים יותר לנשים? גולייטלי בגילומה של הפבורן לא צריכה להצהיר על עצמה כ"דמות נשית חזקה" כפי שסרט מיינסטרימי רגיל היה עושה כיום, כ"באזז וורד" ותו לא - היא מוכיחה זו בזהותה הפרובוקטיבית. זו אינה בוחלת באמצעים כדי להשיג את מה שהיא רוצה, וגם לא מתנצלת על כך - אך למה היא בכלל נדרשת להיות כזו? מדוע ברירת המחדל שלה היא החפצה עצמית, ומדוע יותר מ-65 שנים אחרי זו עדיין בעיה אקטואלית?
נכון - בסופו של דבר, "ארוחת בוקר בטיפאני" הוא סרט על אהבה הטרוסקסואלית בין "זונה" וגבר נאה, אך לא מדובר בגרסה מוקדמת ל"אישה יפה". סרטו של אדוארס מותיר את הצופה עם שאלות רבות יותר מאשר תשובות, ונע בעיקר באזורים אפורים. עם זאת, צפייה בעיניים מפוכחות של שנת 2026 מותירה טעם רע מסוים, שבתפיסה הציבורית העולמית העיבה על מעמדו של הסרט כיום - זוהי כמובן דמותו הגזענית במיוחד של מר יוניושי היפני, בגילומו של רוני - שחקן לבן. לא רק שרוני עוטה על עצמו איפור כבד ומוגזם, אלא שהדמות - שלא מופיעה באותה הצורה בחומר המקור - מוצגת לא פעם כקריקטורה (אמנם בעלת רוח טובה), אתנחתא קומית.
זו הפכה במהרה לייצוג האולטימטיבי של הגזענות (במקרה הזה, כנגד אסייתים) איתה הוליווד הלכה יד ביד במשך שנים, ללא מפריע. אם יצליח הצופה המודרני להתעלות על כך ולהבין את רוח התקופה, הוא ימצא סרט חתרני לא פעם הרבה יותר מסרטים אחרים המקרינים בבית הקולנוע הקרוב לביתו.